פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3458 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים אביגיל אהובתי - סיפור לשעת לילה מאוחרת אברהם
קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף - אביגיל
פרנקפורט, גרמניה אוגוסט 1921
אהרון שיינפלד, רבה של העיר פרנקפורט, חזר לפני דקות אחדות מתפילת ערבית, והתיישב אל השולחן לארוחת ערב קלה, טרם שיתפנה להכנת ה"דרשה" לשַבָּת. הרב שיינפלד היה ידוע באורחותיו הצנועות, ואף במאכלים לא הירבה. "צדיק אוכל לשובע נפשו", כך היה אומר. ליבו לא נהה אחר תאוות העולם הזה, ותמיד הסתפק במועט וכפי צורך קיום הגוף בלבד.
אעפ"י-כן, לא מנע מבני ביתו – חנה ואביגיל - את מנעמי העולם, ואף דאג לקשט את אשתו ובתו במלבושים נאים ובתכשיטים, ככל שידו הייתה משגת. להווי ידוע שמלאכה לא הייתה בידו וכל ממונו הדל נבע ממשכורתו ששולמה ביד מועטה ע"י פרנסי קהילת פרנקפורט. ככל שנגע לו הדבר באופן אישי, עומד היה על דעותיו וקנאי לתורה ולמצוות. אולם באשר לקהילתו, תמיד התפשר מעט ובלבד שהיהודים לא ילכו "לרעות בשדות זרים".
חנה שיינפלד, רעייתו, ישבה לידו בעת הארוחות ממתינה שיבקש דבר-מה, כוס יין או כוס חמין. רק לעיתים רחוקות הצטרפה לארוחת הערב, משום שמאחר היה לבוא מתפילתו, ולא חפצה להישאר "בתענית". כך היה בערב זה . ישבה לצידו ללא אומר ודברים. ממתינה שיברך את ברכת-המזון, כדי שתוכל לפנות את השולחן ולעלות על יצועה. ידעה שהרב ימשיך בלימודו אל תוך השעות הקטנות של הלילה.
מהרהרת הייתה על אביגיל שזה מכבר הגיעה לפרקה וטרם נמצא לה זיווג הגון. יצאו ובאו מספר חתנים עם שדכניהם, אך אף לא אחד היה מתאים, כך לפחות, לפי ראייתו של בעלה - הרב שיינפלד.
מעולם לא התערבה בשיקוליו. ידעה כי מכיר הוא את בני הקהילה מִקְּטַנָם ועוד גְּדֹולָם, וכל מעשיו הינם לטובת אושרה של אביגיל. אולם ככל שחלף הזמן, הלכה ונסדקה חומת אמונתה המוחלטת בבעלה. גמרה בליבה שבשנה זו, אם לא יימצא חתן לבתה, תקום ותעשה מעשה.
מספר ימים שהיא רואה את עיני בתה שהן כבויות ואיבדו מברק-זוהרן שביום-יום. אמנם בתה לא הייתה דקת-גזרה או יפה במיוחד, אך מעלותיה הרבות, צריך היה שיזמנו לה חתן בדומה לה. עודה מהרהרת, ועל דלת ביתם נשמעו נקישות רמות למדי. בפתח הבית ניצבו ג'וסב קרוננברג ובנו יפה-התואר, ברנהרד.
"ברוכים הבאים, ברוכים הבאים!", קרא אהרון שיינפלד, וזקף מלא קומתו לקראת האורחים הנכבדים. מופתע היה מהביקור הלא צפוי, אך נוכחותו של ברנהרד, פתרה את התעלומה. "ודאי רוצים הם לבקש את ידה של אביגיל" אמר לעצמו, "ומה בכך?" היקשה לעצמו, ותירץ מינה וביה. "יכולים הם לבקש, יכול אני לסרב".
בכל עניין שבא לפניו, ידע תמיד את השאלות והתשובות גם יחד, בשיטת הגמרא. פעמים שמקשים קושיא שתשובתה ידועה מראש, אך ללא דיון תלמודי של "פָּנִים לכאן ופנים-לכאן", אין כאן ליבון סוגיה, ואין כאן יגיעת התורה במשמעה.
הרב שיינפלד ניגש אל ארון הזכוכית, שכלי-כסף רבים היו על מדפיו, החל משלל מנורות חנּוּכָּה, וכלה בגביעים לקידוש ואף קופסה נאה בצורת ביצה גדולה הייתה שם. הקופסה לשמירת האתרוג בחג הסוכות, שלעיתים שימשה מעין קופה לשמירת "כסף קטן". בידו האחת החזיק בקבוק משקה משובח ובידו האחרת מספר גביעים.
כטוב ליבם ביין, ולאחר שיחות הבטלה, עטה הרב ארשת רצינות ושאל את ג'וסב: "במה זכיתי לביקורו של מָר?". ג'וסב, כדרכו, חשב שאין ללכת סחור-סחור. "ובכן אדוני", אמר ג'וסב, "באתי לבקש את יד בתך, אביגיל, עבור בני ברנהרד". גוסב חשב לתומו שהנה בעוד רגעים אחדים: יתקעו כף, ירימו כוסית לחיים ויסכמו את התנאים. כפי שאמר אמש לברנהרד, "אין לך מלאכה קלה מזו".
למגינת ליבו ולהפתעתו המוחלטת, שמע את הרב בפסיקה חד משמעית: "לא יקום ולא יהיה. אין רצוני שבתי תינשא לברנהרד".
"אין רצונך !?" שאל ברנהרד בתמיהה, "ומה עם רצונה של אביגיל? וכי דַעַת ותבונה אין בה ?" .
"אין זה מעניינכם", אמר הרב, "את דעתי אמרתי, ורצוני הוא הקובע. כלָּה ונחרצה מעִמִי: בתי לא תינשא לברנהרד!".
הרב קם ממקומו ובכך רמז לאורחים כי שיחה זו באה לקיצה.
כל אותה עת ישבו להן אביגיל ואימהּ מאחורי הפרגוד שהפריד בין חדר המבואה ליתר חדרי הבית.
דמעות נקוו בעיני הרבנית שיינפלד. חתן כזה חמק, כמו קודמיו, מבין אצבעותיה של בתם וכל כך למה ?, לא הבינה את החלטותיו של הרב. "זו פעם ראשונה", כך חשבה לעצמה, "שאין דעתו מיושבת עליו ואינה מתקבלת על דעת אחרים" . לחידה היה בעיניה.
בין כך ובין-כך עזבו ברנהרד ואביו את ביתו של הרב, בחרי אף ובֵחֵמָה רבה. "מלאכה שאין קלה הימנה, אמרתָּ אבא", אמר ברנהרד לאביו, בנסותו להקניטו קמעא. "אולי כסף הוא רצה", המשיך ברנהרד, "אף לא הצענו לו. שמא כסף משנה היה את דעתו ?".
"כלל וכל לא", ענה אביו. "מעודי לא פגשתי באיש כה ישר, לוּ רצה כסף, עשיר היה מזמן, "אולם עקשנותו היא לפלא בעיני" אמר ג'וסב.
"הו לא, אבא" אמר ברנהרד. "ידועה סיבת סירובו. 'אין הוא רוצה שבתו תינשא לגוי גמור', כך אמרה לי אביגיל".
"אם כך", ענה ג'וסב, "'יצא המרצע מהשק'. כסְפִי כשר לתרומות ועזרה לקהילה היהודית, אך בני אינו כשר לבוא בקהל ה'".
"הסר דאגה מליבך אבי", אמר ברנהרד. "הדברים עתידים להסתדר מאליהם. אם אביגיל היא זיווגי מהשמיים, אין איש שימנע זאת".
"אשרי המאמין", אמר האב כאשר ניצבו בפתח דלת ביתם.
שיינה-לאה קיבלה את פניהם בדאגה רבה, מבט אחד בפניהם הספיק לה לדעת שמלאכתם לא צלחה.
אוגוסט 1921
שעת בוקר בבית הרב. אביגיל אספה מעט מחפציה ותחבה אותם לתוך מזוודה בָּלָה, שידעה ימים טובים יותר. לאימהּ סיפרה אמש שדעתה איתנה לבלתי רצות להישאר בביתם. גם אם לא יקבלוה בבית ברנהרד, לא תשוב לכאן יותר. אביגיל ניגשה למטבח ולקחה את סינַרָה של אימהּ. "שיהיה לי משהו לזכור אותך יום-יום", אמרה, וביקשה מאימהּ מעט כסף לנסיעה. הרבנית שיינפלד הוציאה מארנקה את פרוטותיה האחרונות שיועדו לקניות לכבוד שבת. נשקה לבתה לפרידה. חשה בליבה שלא תראה את בתה לעולם.
בביתו של גוסב, ישבו הוא ורעייתו לארוחת הבוקר, כהרגלם זה שנים רבות.
ברנהרד הגיע רגעים אחדים לאחר מכן. מזג לעצמו קפה מהול במעט חלב. סוכר לא אהב אף פעם. "אין זה מוסיף לבריאת הגוף מאומה". כך נהג לומר תמיד כשהציעו לו סוכר.
פעמון הדלת זמזם בעקשנות. ברנהרד ניגש לפתוח את הדלת. בפתח הבית ניצבה אביגיל. "באתי להינשא לך", אמרה בפשטות.
"כך יהיה וכך יקום" אמר ברנהרד. לאושרו לא היה קץ. גם שיינה- לאה מחתה דמעות-אושר. גוסב הוסיף בחיוך, כשההתרגשות נשמעת היטב בקולו, "אמרתי לך שזוהי מלאכה שאין קלה הימנה" .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים אוווווווו אוץ'.... כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים אני לא יודע אם " אווווו ץ' " זה טוב או הבעת התנגדות. אברהם
מכיוון שזה לא נגמר שם זה נגמר במקום שנקרא "אוושוייץ בירכנאו".
והנה מתקרבים ל "יום הקדיש הכללי", ובלי לשים לב העלית את זכרה.
אם יעניין אותך, ארשום חלק מההמשך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים זה אומר שהכתיבה שלך מדהימה, אבל גם מביע הסתייגות מסויימת.... כיפה אדומה
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים הנה עוד קצת. מתאים לי גם הסתייגות. מי שלא אוהב ביקורת שלא יכתוב. אברהם
29 בנובמבר 1922 בית החולים ליולדות בפרנקפורט, גרמניה
השעה 1200 בדיוק.
על מטת היולדות בבית החולים, שכבה אישה גדולת-מימדים. דומה שכרסה עמדה לפקוע מאליה.
מנהג קבע עשתה לה אביגיל בבית חמותהּ שיינה-לאה - טעימה מכל מאכל ומאכל. "זה בשביל התינוק אמרה". שיינה-לאה לא שמעה מעודה שתינוק שטרם יצא לעולם, אכל ברבורים ושליו ודגים. היה זה הרגלה עוד מבית אביה "לטעום" מכל דבר מאכל המזדמן לידה. עתה ה"טעימה" הבלתי פוסקת, נתנה את אותותיה.אביגיל כמעט הכפילה את משקלה.
"תלחצי, תלחצי" אמרה האחות-המיילדת. "עוד עוד!" פקדה.
אביגיל עשתה מאמצים כבירים עד שפרקי אצבעותיה, שאחזו במסעד המיטה, הלבינו כפניו של בר-מינן.
ראשו של עולל בצבץ מבין ירכיה של אביגיל. שניות-אחדות לאחר מכן כבר היה בידיה של המיילדת.
"בת יפהפייה יש לנו כאן", אמרה המיילדת. "בעוד דקות אחדות, המשיכה המיילדת, "תצא הפלצנטה (שִלייה) ותוכלי לנוח". מבטה של המיילדת הופנה אל ירכיה של אביגיל. השלייה אמנם יצאה, אך בעקבותיה "השתרך"
תינוק נוסף. הפעם היה זה בן זכר . מחוגי השעון בחדר היולדות הצביעו על השעה שתים עשרה וארבע דקות.
פרנקפורט, גרמניה קיץ 1923
שעת לילה מאוחרת. על דלת ביתם של משפחת קרוננברג נשמעו נקישות קלות. גוסב קם ממיטתו לפתוח את הדלת. בפתח הבית עמדו שני אנשים כבני שלושים לערך, לבושים בהידור רב וחבושים במגבעות, עפ"י צו האופנה האחרון. "אנחנו מתנצלים על השעה המאוחרת". אמר אחד מהם, שהציג את עצמו כלוטננט קורצוויל. "ברצוננו לשוחח עם מר קרוננברג".
"אני הוא קרוננברג" אמר ג'וסב.
"לא יתכן", אמר קורצוויל, "נמסר לנו שהוא באמצע שנות העשרים לחיו".
"אם כך", אמר ג'וסב, "אתם מחפשים את ברנהרד. המתינו קמעא ואקרא לו". ג'וסב הזמין את האורחים להסב במבואה והלך לחדרו של ברנהרד, שם ישן עם רעייתו, אביגיל, ושני התאומים – הַנְס ורֵבֶּקָּה
"מה אוכל לעשות למענכם, נכבדיי?" שאל ברנהרד, שעייפות רבה ניכרה על פניו. "ובכן", ענה חברו של קורצוויל, "יש בידנו הצעת עבודה מעניינת למדי עבורך".
"וכי אין הדבר סובל דיחוי?" , שאל ברנהרד. "אין הדבר סובל דיחוי, ענה קורצוויל, והמשיך, "אנו זקוקים לתשובתך מיד".
ברנהרד הלך לבר-המשקאות, וחזר משם עם בקבוק 'שנאפס' וארבע כוסות.
"נו, רבותי"? שאל ברנהרד , לאחר שמזג לאורחים מהמשקה החריף. "מה הצעתכם?".
"רצוננו שתשמש כמהנדס בתעשיית הנשק", ענה קורצוויל. "כידוע לך, אדוני", המשיך קורצוויל, "שהצבא בונה את כוחו שניזוק מאוד במלחמה. אין איש יודע מה העתיד צופן ועלינו להיות מוכנים בכל דבר ועניין". חברו של קורצוויל הוסיף, "דיקן האוניברסיטה המליץ עליך בחום, ואנו חושבים שתוכל לסייע למדינה בעת הזאת".
"איני רואה שום מניעה לעבוד למען המדינה", ענה ברנהרד. מתי רצונכם שאתחיל?", שאל.
"אין הדברים פשוטים כל כך", אמר קורצוויל, והוסיף: "מקום העבודה אינו כאן, בפרנקפורט, אלא במנהיים הרחוקה. אם תסכים להצעתנו, תידרש להעתיק את מגוריך לקרבת העיר מנהיים".
ברנהרד היסס למסור תשובה. "אכן אין הדבר בידי בלבד", הרהר בקול רם, "יש לשמוע את דעתה של אביגיל. ללא הסכמתה המלאה, יפסול את ההצעה מכול וכול. אין מדובר בו עצמו. אביגיל תהיה מעתה הנושאת היחידה בעול המשפחה".
"ובכן רבותי", אמר לבסוף, "דרושים לי מספר ימים להתייעצות עם משפחתי".
"לא אדוני", אמר קורצוויל, "לא אוכל לעכב את הצעתי למספר ימים. אנו זקוקים לתשובתך עד מחר בצהריים". קורצוויל הוסיף ואמר: "אנו שוהים בבית מלון בקרבת מקום, ומחר בצהריים נמתין לתשובתך".
בבוקר המחרת, ולהפתעתו הרבה, הסכימה אביגיל להצעה. "איננו יכולים להיות סמוכים על שולחן אביך כל הימים", אמרה. גם ג'וסב ושיינה-לאה עודדו את ברנהרד לצאת לדרך חדשה ועצמאית.
שלושה שבועות לאחר הופעת קורצוויל בבית הוריו, קבעו ברנרד ורעייתו, אביגיל, את משכנם החדש
בעיר הקטנה היידלברג, מרחק נסיעה של כמחצית השעה מאזור התעשייה של העיר מנהיים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים וואוו, כ''כ מותח, כ''כ יפה.... כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים אכתוב לך, פרק ועוד אחד וגם קצת אותיות , ונראה מה יישאר "מההסתייגויות" אברהם
פרידה
צרפת 1940-1944
הגירוש וההשמדה לא פסחו גם על יהודי צרפת. הכיבוש הגרמני המהיר של חלקים נרחבים,
גרם לכניעתה של צרפת בפני הגרמנים. על הכניעה חתמו ראשי צרפת שנקראו "ממשלת וישי" אשר
שיתפו פעולה עם הגרמנים גם בחלק הבלתי כבוש. ממשלה זו הוציאה חוקים, בדומי לחוקי נירנברג,
ובכך גרמו לגירוש המוני של יהודי צרפת, בעיקר בחלקה הדרומי, אל מחנה הריכוז - שבשליטת הצרפתים - "דרנסי".
גם גורלם של חלק מיהודי פריז לא שפר עליהם. אלפי יהודים הוסעו למחנה המעבר דרנסי ומשם להשמדה
בבירקנאו (אושוויץ) היו אלה בעיקר יהודים שלא היו אזרחי צרפת.
אולם אביגיל וילדיה, הנס ורבקה, היו בעלי אזרחות צרפתית שהושגה, בסמיכות לבואם לצרפת, בהשתדלות בן משפחתם הרופא הידוע ד"ר יצחק קרוננברג ואחיינו ד"ר פיטר קרוננברג. על-כן, דומה היה שגורלם לא נחתם.
למרות גילם הצעיר בעת כיבוש צרפת ע"י הגרמנים, הצטרפו התאומים, הנס ורבקה בני ה-17, למחתרת הצרפתית שפעלה במהלך המלחמה.
תפקידיהם היו שוליים, כגון: העברת מסרים ומכתבים על תנועת הכוחות הגרמניים, אך בהמשך המלחמה השתתפו אף בפעולות גרילה נגד הנאצים הכובשים. אחת הסיבות להעסקתם במחתרת הייתה חזותם ה"אֲרִית". איש לא חשד בהם על יהדותם. כך נמשכה פעילותם במחתרת, כאשר במהלך השנים 1940-1944 מגורשים אלפי יהודים למחנה הריכוז "דרנסי". בדרומה של צרפת.
אושוויץ 1944
בעקבות הלשנה של אחד מחברי המחתרת המתחזים, היה ביתם נתון תחת מעקב, ובסופו של דבר בסוף דצמבר 1943 גורשו אף הם - ואימם, אביגיל - יחד עם יהודים בעלי אזרחות צרפתית אל מחנה הריכוז "דרנסי". אביגיל ורֵבֶקָּה שוכנו ב"מחנה הנשים".
במחנה הנשים התקיימה "שיגרת חיים" שכללה חיים עצמאיים כגון תפירה, כביסה ועוד מלאכות שונות. אולם תנאי המחייה, הצפיפות הרבה והחוסר במזון, הפכו את החיים לבלתי נסבלים.
הֲנְס הועבר אחרי מספר ימים מדרנסי למחנה עבודות-הכפייה-וההשמדה באושוויץ.
תחילה "הועסק" במחנה בעבודות סבלות למיניהן, ולבסוף שימש כ"מטעין גופות" מתאי הגזים אל הקרמטוריום. בתחילת אפריל 1944, באחת הבריחות שהיו במחנה, הצליח הנס, יחד עם אחד האסירים, לברוח מהמחנה ולהצטרף למחתרת הפולנית שפעלה בקרבת המחנות בסיוע דיירי הכפר אושוויץ שנותקו מבתיהם, ורחשו שנאה יוקדת לנאצים.
כחמשה חודשים מאוחר יותר, ביומו האחרון של חודש יולי 1944 בשעת בוקר מוקדמת, גם רבקה ואמה, אביגיל, הועלו אל הרכבת שעשתה דרכה
אל מחנה ההשמדה. אביגיל נראתה חולה כשְכִיב-מֵרַע בשל הרעב ותנאי הצפיפות במחנה "דרנסי".
טוב יותר היה מצבה הגופני של רבקה, שמפאת גילה הצעיר וחוסנה הגופני החזיקה מעמד והסתגלה לתנאים הקשים במחנה "דרנסי".
דלתות הרכבת שנכנסה עתה, לתוך המחנה פנימה, נפתחו ע"י מספר חיילים גרמנים שהיו מצוידים בנשק אוטומטי.
"שנל! שנל!" (מהר מהר) צווחו החיילים הגרמנים. לאחר שעה קלה ניצבו כל היורדים מהרכבת בשורה ארוכה על "הרמפה" שבקצה המחנה. בשוֹנֶה מ"משלוחים" ממדינות אחרות, מטענם של האנשים היה דל מאוד. את כל רכושם נדרשו להשאיר ב"דרנסי". היה ברור לכל, שכאן היא "התחנה הסופית". תימרות הֱעשן-הסמיך והריח החריף של בשר חרוך, שבאו מקצה המחנה, איששו את אשר ידעו זה מכבר – במחנה זה ודומים לו מתבצעת השמדה המונית של אזרחים השונים מהגרמנים "האֲרִים", בעיקר של היהודים שנואי-נפשם של הנאצים.
ברקע נשמעה מוסיקה שבקעה מֵרַמֵי-הֲקוֹל שבמחנה. מול האסירים היהודים עמד קצין גרמני בכיר, ולידו מספר סמלים גרמנים. מאחרי כל ה"פמליה" הזו, במרחק קטן, עמדו מספר אסירים במדים מפוספסים, ועל זרועם סרט
לבן שבמרכזו "מגן-דוד" בצבע שחור. אסירים אלו, יהודים אף הם, שימשו כמתורגמנים לעת מצוא, אך תפקידם העיקרי היה: לעשות את המלאכה השחורה של הנאצים, ובכך ל"חסוך" מהגרמנים כל "מגע" עם היהודים. "קאפו" - זה הכינוי שניתן לכל אחד מהאסירים שהיו – ברצונם או שלא ברצונם - עושי דברם של הגרמנים.
כשמקל בידו, ולקול צלילי המוזיקה, כמנצח על תזמורת רבת-נגנים, החל הקצין הבכיר לסמן בידו לכאן ולכאן. ימין ושמאל. מי לחיים מי למוות. בצד הימני הלכה ונוצרה קבוצה גדולה מאוד שכלל כמעט את כל האסירים שהגיעו לפני שעה קלה מדרנסי.
כ-150 אנשים בלבד, ביניהם, רבקה קרוננברג ו 30 צעירות - שבאו יחד עמה מ"דרנסי" - נשארו מתוך כ-1000 גברים ונשים שהובאו ברכבת מדרום צרפת. רבקה – שאמהּ, אביגיל, הייתה בקבוצה הגדולה - יצאה מקבוצתה כדי להיפרד מאימהּ. אבחת-שוט ששרקה ליד אוזנה, הבהירה לה כי תמו ימי "גן-הילדים". הקבוצה הגדולה הוצעדה אל חלקו המרוחק של המחנה אל "המקלחות". אל תאי הגזים, שלאחריהם - כבשן האש- הקרמטוריום. מקום בו האנשים היחידים שחיים - הם מטעיני הגופות.
רבקה ידעה שלא תראה את אימהּ לעולם. כמו שלא ראתה את שיינה-לאה ויוסף קרוננברג - הסבא והסבתא מפרנקפורט. בלבה התנחמה שתיפגש, אולי, עם הֲנְס, אחיה התאום. תמיד כשאירע לו דבר מה הרגישה. גם כאשר נפצע במצחו, בהיידלברג, הרגישה כאב חד במִצְחהּ. אולם מאז נפרדו ב"דרסי" לא הרגישה דבר. חשה בליבה כי חי הוא. רגשותיה מעולם לא אִכזבו.
"הי, את !", קטע הקצין את הרהוריה, "כן, את", אמר שוב בהצביעו עליה במקלו, "גשי הנה!" פקד על רבקה. הקאפו משך בידה של רבקה בגסות והעמידה בפני הקצין. "האם את גרמנייה?", שאל הקצין. חושיה של רבקה נדרכו, כך אומנה במחתרת. "לא". ענתה בצרפתית, "אינני גרמניה". חשבה בליבה שאין זה מן הראוי לזכות בהנאה כלשהי בגלל מוצאה. "מעניין", אמר הקצין. "מעניין שהבנת כל מילה שאמרתי". "אין בכך כלום ענתה, משווה לקולה, במתכוון, מבטא צרפתי משובח. "בבית הספר בפריז",.....
המשך יבוא.... אם יהיה ביקוש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים מדהים! הכתיבה שלך כובשת....! אני רוצה עוד, אם תסכים.... כיפה אדומה
ההסתייגות שלי באה אך ורק מהזעזוע של המושג (שאינו כתוב במפורש אבל.... ) -התבוללות-!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים הסוף ירגיע אותך לגבי ההתבוללות, אבל תשארי במתח, בנתיים אכתוב לך עוד המשך. הנה..... אברהם
המשך מאיפה שהפסקנו.
רבקה, "מלמדים את השפה הגרמנית". הקצין נענע את כתפו כלא מאמין. "פניה, עיניה ושערהּ, מצביעים על מוצאה האַרִי" הרהר לעצמו, אך הסתפק בכך שרשם את שמה בפנקסו. "חיזרי לשורה" ! פקד, ובכך באה השיחה לקיצה.
את מקומו של הקצין תפסו שני סמלים שהצעידו את הקבוצה לאחד הצריפים הגדולים, לתספורת וקבלת בגדי אסירים. תוך שעה היו כל האנשים, נשים וגברים כאחד, נטולי שיער ולבושים ב"תלבושת אחידה". חולצה ומכנסיים בצבע לבן עם פסים שחורים, שנעשה בהם שימוש קודם.
בביתן הסמוך המתינו שלשה אנשים עם מכשירים מוזרים בידיהם. מין מכשירי סימון. לאחר כ-20 דקות מרגע כניסתם לאולם, של רֵבֶקָּה וחבריה לקבוצה, היה חרוט מספר על זרועו השמאלית של כל אחד מהקבוצה.
מכאן ואילך הופרדו האנשים לשתי קבוצות – גברים ונשים.
רבקה ידעה בליבה כי אינם הולכים למות. לפחות לא היום. "לאיזה צורך", אמרה בליבה, "לאיזה צורך כל הטִרחה הזו אם לאחריה יוּבלו לשריפה.
סמל גרמני, מלווה בקאפו, הצעיד את קבוצת הנשים אל אחד מצריפי המגורים באגף הנשים, שעתה היה ריק כמעט לחלוטין. ניכר היה שדייריו הקודמים עזבו אותו "בחופזה". כעשר נשים בלבד אִכְלסו את הביתן, שיכול להכיל "בימים כתקנם" למעלה ממאה אסירות.
לאחר הסבר קצר על "שיגרת המחנה", זמני הארוחות וכל כיוצא בזה, נצטוו כל הנשים להמתין עד לקבלת הודעה. זו באה בדמות אזעקה ממושכת של 2 דקות, לאמור: ארוחת הצהרים המוגשת - כדרך כל הארוחות - ברחבה המרכזית התוחמת כעשרה צריפים. "ארוחה" זו כללה פרוסת לחם עבֵשַה למדי וצלוחית מרק, או משהו בדומה למרק.
זמן מה לאחר הארוחה הגיע הקאפו שציווה על ארבע או חמש נשים להתלוות אליו אל "צריף המיון". בצריף זה מוינו בגדיהם של ההולכים למות. רבקה וחברותיה קבלו הדרכה מהותיקות כיצד יש לפרום בגד אחר- בגד, לפשפש בקרביו בחיפוש אחר תכשיטים או חפצי ערך שהטמינו בעליו בבטנתו או בדפנות כיסיו. המלאכה נעשתה תחת עינו הפקוחה של הקאפו, שאֵימַת הסמל הגרמני ניכרה על פניו.
היסח-הדעת של אחת העובדות או, חלילה, ניסיון לגנוב חפץ כלשהו נענה בהצלפת שוט של הקאפו. שאם לא-כן סופג היה הקאפו שתיים או שלוש מלקות 'הגונות' ממגלבו של הסמל. כך נמשכה העבודה המייגעת עד שהחל להחשיך. כך נמשכה מבוקר עד ערב. יום אחר-יום, שעה אחר שעה. רק "הארוחות" שֵבֵּנְתַּיִים ומנוחת הלילה, נתנו מעט מרגוע לגוף שלא עמד במעמסה הֲרָבָּה. לא הייתה זו התעסוקה היחידה שלהם. אחת לכמה זמן נקראו מספר נערות לשמש עובדות במטבח או בעבודות תפירה למינהן. אולם תמיד חדרו לצריף המיון. ככל שתדירות המשלוחים גברה, כך גבר עומס עבודתן.
מנות-המזון הדלות נתנו אותותיהן במספר רב של נשים. אלה נשלחו "אחר כבוד" למקום שאין שבים הימנו. אל מאכולת האש.
גם "בספירת הבוקר", פחת והלך מספרן של חברותיה לצריף. אלה גוועו -פשוטו כמשמעו- מרעב ומחלות שנגרמו בעטיו התברואתי הירוד של המחנה.
ביום החמישי לשהייתה במחנה נכנס קאפו אחר ל"צריף המיון" והודיע לסמל הגרמני כי מפקד המחנה מבקש לשוחח עם רבקה קרוננברג. הלה הכריז בקול את שמה ופקד עליה להתלוות אל הקאפו – אל משרדו של המפקד.
רֵבֶקָּה זכרה את "פגישתה" עם המפקד, אז, בבואה למחנה. חששה בליבה שמא נתן עינו בה. הכירה בערך יופייהּ. לא משום גאוותה. עובדה היא ואין חולק על כך – יפה הייתה! בת עשרים ושתיים שנים, בקירוב, ואיש לא יְדַּעָהּ. כך חינכה אותה, אימהּ, אביגיל. עתה חששה מפני רוע מעלליו של הנאצי שֶמָא יחלל את גופה.
"אם סופי לקורבן על המזבח", אמרה לעצמה, "מוטב שאהיה עולה תמימה . כבתו של יפתח הגלעדי. כיצחק בן אברהם". כך בעודה מהרהרת, נשמעו נקישותיו של הקאפו על דלתו של מפקד המחנה שישב עם סגנו ושוחחו ב"ענייני דיומא", כלומר: כיצד לרצוח עוד יהודים.
המפקד הורה לסגנו לצאת אל מחוץ לחדר, אך הלה נעץ עינו במפקד, כרומז שאסור כל מגע עם יהודיות. "חה,חה,חה, !", צחק המפקד בהבינו את רמזיו של סגנו. "אם רצונך להישאר, הישאר. כל רצוני הוא לשאול את הנערה מספר שאלות". רווח לַסְגַן על תשובת המפקד והדלת סגר אחריו.
מפקד המחנה נתן בידה 2 פרוסות לחם טריות למדי. "תאכלי!תאכלי!" ציווה, "את נראית ממש גרוע!" . המתין עד שכילתה את הלחם, ופנה אליה שוב:
"בטוחה שאינך גרמנייה?" חזר המפקד על שאלתו מלפני מספר ימים. לא המתין לתשובתה והוסיף: "הכרתי, בפרנקפורט, לפני שנים רבות, אדם ששמו ברנהרד קרוננברג, יהודי חביב שסייע לי מספר פעמים, דומָה את לו דמיון מפתיע". לבה של רבקה הלם בעוצמה עת עלה שמו של אביה. הבינה לפתע את "נדיבות ליבו" של הגרמני הרוצח.
יכולה היא עתה לזכות בטובת הנאה או אף למעלה מזה – הצלת חייה. אולם אין היא רוצה כלום מאיש זה. עדיף בפניה מוות עם אֲחֶיהָ, מאשר חיים מאיש שבשנותיו האחרונות עסק בהרג מאות אלפים - ואף יותר מכך- של בני עמה.
"צירוף מקרים, אדוני", אמרה בהדגישה במתכוון עִילְגוּת בשפה הגרמנית. "מעולם" הוסיפה ואמרה. מקווה בלבה ש"התספורת" שינתה את מראיה לחלוטין. "מעולם לא הייתי בגרמניה".
"אולי דמיוני מתעתע בי" אמר המפקד, ביודעו שמשקרת היא לחלוטין. "כך או-כך", הוסיף אם תזדקקי לדבר מה תודיעי לקאפו.
"בזה סיימנו", אמר. "החזר את האסירה לעבודתה! פקד על הקאפו שהמתין מחוץ למשרדו.
משלוח רדף-משלוח. דיירות הצריף "של רבקה" התחלפו אחת לשבועיים-שלושה. כאשר כלה הרעב את גופן נשלחו למאכלת האש. רק רבקה שרדה בצריף. תמהה מדוע אינה נלקחת אל המשרפות.
הפרק הבא מאוד מרגש, ואם תחליטי לקרוא אותו הלילה, את מתחייבת להזיל דמעה, וגם להודיע לי
עד השעה 2300. בבקשה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים אני מזילה דמעות בקלות!!! אתה מסקרן אותי.... כיפה אדומה
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים אבל תבטיחי דמעה. הנה זה בא אברהם
. תמהה מדוע אינה נלקחת אל המשרפות.
קור מקפיא שרר בתקופה זו של מחצית החורף. מיום ליום תש והלך כוחה עד כדי חידלון. עד כדי היותה לאבק אדם. הרעב המתמיד מנע ממנה גם את יכולת ההליכה. שכבה על דרגשהּ. מחכה לַגוֹאֶל. למלאך המוות שחרבו שלופה בידו.
ואז היא ראתה אותו.. את מלאך המוות.
דודהּ, פיטר, סיפר לה פעם אגדות מהתלמוד: "אין איש הרואה את מלאך המוות", כך אמר לה, והוסיף, "מלבד זה שאת נשמתו הוא בא ליטול".
"אם כך", אמרה לעצמה, "את נשמתי דורש מלאך המוות". אולם "זה" סר ממנה והלך לשכנתה לדרגש. וגם לזו שאחריה. כך במשך שלושה ימים.
אושוויץ, ינואר 1945
מטוסי בנות הברית חלפו ביעף על המחנה והטילו פצצות על מרכז המשרפות. רבקה הרהרה לברך: "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם", "קולות רעמים אני שומעת", אמרה לעצמה מתהום הנשייה ההולך ומתקרב אליה. ואז ראתה אותו שוב.. את "מלאך המוות" עומד מולה. תָּמְהָה: במקום חרב.. אחז הוא רובה .
עצמה את עיניה מהרהרת בליבה את הקריאה המפורסמת "שמע ישראל....", וְנָדָּמָה. הרגישה יד על מצחה ומתחת לאפה. "היא חיה! היא חיה!", צעק החייל לחבריו שנְשָׂאוּהָ כנער קטון שמשקלו שתי עשיריות-הֳאֶיפָה. ואף למטה מכך.
שעת בין ערביים 15 בפברואר 1945
עיניה של רֵבֶקָּה נפקחו לאיטן. מסביבה המולה רבה של אחיות ורופאים בבגדי לבן או מדי צבא. חולים רבים, בדומה לה, שכבו על מיטות שדה צבאיות. ליד מיטתה עמד חייל רוסי מצויד בנשק. הרהרה בליבה: "דומה הוא במעט לאותו "מלאך המוות" שראתה בעיני רוחה לפני זמן מה.
"מה שלומך" שאל בשפה הרוסית. "אני ראה שהתעוררת סוף-סף". רבקה לא הבינה דבר. שפתו של החייל הייתה זרה ומוזרה לה. חולָה ששכבה לידה התנדבה לתרגם. לבסוף הבינה כי זה "אותו מלאך המוות" שראתה, אז, במחנה. "אני הבאתי אותך לכאן מהתופת", אמר בביישנות-מה, והוסיף: "אני צריך ללכת. אני שמח שהינך חשה בטוב".
"יודעת את", פנתה אליה 'שְכֵנְתָּהּ', "כל יום הוא בא לכאן באותה שעה, מביט בך מעט והולך". "דומתני שחש הוא אחריות-מה כלפייך"
.
"איני יודעת", ענתה רבקה שהדיבור היה קשה עליה, "נראה אם גם מחר יבוא", חתמה את השיחה.
והוא בא. יום אחר-יום. באותה שעה. אמר מילים אחדות והלך. כך במשך שבועיים – עד שפסק מלבוא. רבקה התחזקה והלכה. שערהּ צימֵחַ מעט ולאחר ימים מעטים ירדה אט-אט ממיטתה.
מרץ 1945
"רצוני לסייע במעט", אמרה רבקה לאחת האחיות. "את עצמך זקוקה לסיוע", אמרה האחות, אך במחשבה שנייה הוסיפה: "טוב הדבר, כך תתאוששי מהר יותר". נתנה בידה צלוחית מרק להשקות חלק מהחולים שלא יכלו לעשות זאת בעצמם. מספר רגעים סבבה בין החולים עד שהסתחררה ושבה אל מיטתה. כך מדי יום - מאריכה מפעם לפעם את זמן שהותה מחוץ למיטתה - במשך עשרה ימים, עד שעמדה על רגליה לחלוטין.
בפתע-פתאום הוא עמד לידה. גבוה וחסון כארז. מדיו המגוהצים היו ללא רבב ובידו צרור בגדים. ליבה פעם בעוז כפי שלא פעם מעודו. "החליפי את בגדייך!" אמר-פקד, "אנחנו הולכים מכאן", סיים את דבריו.
איש לא עצר בעדם. דומה ש"החייל שלה", היה קצין חשוב שהכול סרו למרותו. איש לא עצר בעדם. גם כאשר סייע בידה לעלות למשאית הצבאית הקטנה שחנתה בסמוך. גם כאשר חלפו ליד חיילי הצבא הרוסי. גם כאשר נסעו מערבה, אל הכוחות האמריקאים שחנו עתה בחלקה המערבי של פולין הכבושה. איש לא עצר בעדם.
קילומטרים ספורים לפני מחסום הצבא, פשט את מדיו. מתחת לבגדיו לבש בגדי אזרח בלויים, כך עשה עם נעליו שהחליפם לנעליים שידעו הרבה תלאות-דרך. את תעודותיו שם עם בגדיו בתרמיל גדול אותו השליך הרחק כמטחווי קשת. "מכאן אנו ממשיכים ברגל", אמר, והוסיף: "ננסה להגיע לאמריקאים, ומשם לאמריקה". עוד הוסיף: "השאירי לי את מלאכת הדיבור אצל החיילים".
"מי אתם" שאל החייל במחסום הצבא-האמריקאי- את הזוג שדִידָה לאיטו.
"אנחנו פליטים ממחנה אושוויץ" ענה בן זוגה של הנערה, באנגלית רהוטה למדי.
"אינך רַזֶה כלל כמו הניצולים" אמר הקצין בפסקנות, בפנותו אל בן זוגה של הנערה, אולם מבטו שנח על הנערה הצנומה, אמר הכל. רבקה הפשילה את שרוולה השמאלי מעל ידה המקועקעת. הקצין מחה דמעה. "אתם יכולים להתקדם", אמר, "בהצלחה!" סיים את דבריו והרים את המחסום. אל-האור. אל-החופש.
מרץ 1945
"אברהם גולדמן", "זה שמי", אמר 'החייל שלה', לאחר שעברו כברת דרך מהמחסום. "את יכולה לקרוא לי אֲבְרִי", אמר בשפה האנגלית, מקווה שהבינה לפחות את שמו. ידעה מעט משפה זו מלימודיה ב"אליאנס" שבפריז. "רבקה קרוננברג", "זה שמי", ענתה לו באותה מטבע.
שבועיים לאחר מכן, בסיועו של הג'וינט היהודי, היו השניים על סיפונה של אוניה שהפליגה לאמריקה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים ממממממ מקסים! כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים מה עם הדמעה ? אם יש לך, תקבלי את אחד מ 2 הקטעים החזקים ושם בטוח תהיה לך דמעה אחת ואף יותר.. לתגובתך. אברהם (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים אז בנתיים, קבלי קטע קליל. אברהם
יצחק (איזיק)
ניס, צרפת. 1903
כעשרים יהודים הגיעו לעיר ניס שבצרפת. היה זה לאחר שבועות ארוכים של תלאות ונדודים,
עת נאלצו לעזוב את עירם קישינב שברוסיה עקב הפוגרומים שערכו בהם התושבים בתואנות שווא
של עלילות דם וכיוצא בזה, בעידודו של הצאר ניקולאי השני.
בין הבאים לעיר היו גם מנדל קרוננברג ובנו יצחק. הקהילה היהודית הקטנה קבלה את פניהם
בחום ושיכנה אותם אצל אחת המשפחות האמידות - משפחת מלכא. ראש המשפחה, רפאל מלכא, היה
בעל בית מסחר לייצור נעליים ששמם יצא לתהילה בכל רחבי העולם. רפאל העסיק למעלה מחמישים
עובדים, רובם יהודים, וראה שכר בעמלו.
גם למנדל ויצחק קרוננברג, שהתארחו בביתו, מצא מקום עבודה פנוי במפעל במחלקת הפנקסנות והכספים.
יצחק קרוננברג, שלא ראה את עתידו כפועל לכל ימי חיו, ביקש ממר רפאל מלכא שיסייע בעדו להתקבל לאחת האוניברסיטות ללמודי רפואה.
"חושבני שהינך מבוגר למדי כדי להתחיל בלימודי רפואה", אמר רפאל. והוסיף, "הלימודים נמשכים
שנים רבות, ואיני רואה כיצד תוכל לשלם בעבור הלימודים".
"נכון הדבר שאני מבוגר מעט", ענה יצחק, "אולם הספקתי ללמוד רפואה מספר שנים בארץ מולדתי, וכל שנותר לי הוא שנה, או שנתיים, לכל היותר, על מנת להיות רופא". "ובאשר לכסף", המשיך יצחק, "יש בידי סכום נכבד שיספיק לתשלום עבור הלימודים".
"ומה דעתו של אביך על כך ?" , שאל רפאל מלכא.
"חושבני", ענה יצחק ללא היסוס, "שהדבר יגרום לאבי נחת-רוח מרובה".
מחשבותיו של רפאל נדדו אל בתו מֶרִי בת העשרים וחמש, שלמרות היותה נאה למדי ובעלת הליכות נאות, טרם נזדמן לה חתן הגון. "אולי", אמר לעצמו. "אולי מן השמים שלחו את יצחק. אולי הוא החתן המיועד. גם נאה וגם רופא. עוד הרהר בלבו שיולנדה, אשתו המנוחה, הייתה 'קופצת על המציאה'.
אך זו 'ביצה שטרם נולדה'. כדאי להשאיר את הדבר ביד ההשגחה, ומה לו להתערב ב'חשבונותיו' של הקב"ה". כך הייתה דרכו של רפאל: דן ודש בסוגיה כלשהי, ולאחר שלא מצא פתרון המניח את הדעת,
היה "מותיר את ההחלטה" ליושב במרומים.
"ובכן יצחק", אמר רפאל. "אראה מה אוכל לעשות".
פריז, צרפת 1906
על הדשא הירוק להפליא של האוניברסיטה בפריז, ניצבו מאות כסאות מסודרים למשעי ומבהיקים בניקיונם. אורחים רבים נהרו אל האוניברסיטה להשתתף בטקס חלוקת הדיפלומה לבוגרים שסיימו את לימודי הרפואה. אחדים מהרופאים אף הספיקו להתמחות בבית החולים היוקרתי בפריז. בין האורחים הרבים היו גם מנדל קרוננברג, רפאל מלכא ובתו הנאה מרי.
יום חג היה זה עבורם. יצחק קרוננברג הפך להיות רופא מן המניין. שנתיים ומעלה לאחר שרפאל
טרח בעבורו אצל ראשי האוניברסיטה, ראה רפאל פרי בעמלו. עדיין הרהר בלבו אולי יתמזל מזלו
ויצחק יישא את מרי לאישה. הרהוריו נקטעו ע"י הכָּרוֹז שהזמין את דיקן הפקולטה לרפואה לשאת
דברים ולחלק את הדיפלומות.
זה אחר-זה, כאשר הכרוז קורא בשמם, עלו הסטודנטים לקבל את התעודות.
"אני מזמין אל הבימה", אמר הכרוז, "את מר יצחק קרוננברג". "מר קרוננברג", המשיך הכרוז,
"סיים את לימודי הרפואה בהצטיינות יתירה".
האורחים הריעו ממושכות, וחלקם אף קמו על רגליהם כאות הערכה לרופא החדש, מקווים בליבם
שיישאר בעירם. פריז. ליבו של מנדל גאה בקרבו, ויש שראוהו מזיל דמעה.
לאחר שהטקס הסתיים, ניגש יצחק אל אביו, לחץ את ידו וחיבק אותו בחום רב. כך עשה עם רפאל. למתבונן מהצד נדמה היה שלחיצת היד של יצחק עם רפאל העידה על קרבה רבה בין השניים.
"מה הן תכניותיך לעתיד ?", שאל רפאל.
"ובכן, לעת עתה איני יודע". השיב. "אנוח לי מספר ימים ואחליט".
"אם כך", אמר רפאל, "נערוך לכבודך ארוחה חגיגית בביתי, הינך רשאי להזמין את כל מי שתחפוץ".
"חן-חן לך, אדוני, על הצעתך", אמר יצחק. "אין בכוונתי להזמין איש. די לי בכך שאהיה עמך,
עם אבי וכמובן עם מרי".
"יש משהו שאינך מספר לי ?" , שאל רפאל.
"בבוא העת, בבוא העת", ענה יצחק. סַתָּם ולא פירש.
ניס, צרפת 1906
שעת בין ערביים. בעיר הקטנה השוכנת לחוף הים, התנוסס לתפארת ביתו המרווח של התעשיין העשיר
רפאל מלכא. זה שעות אחדות שמשרתיו המסורים עמלו וטרחו בהכנת ארוחה מיוחדת וחגיגית לכבודו
של יצחק קרוננברג. אולם-האוכל קוּשַּט בעשרות פרחים. נרות רבים דלקו והאירו באור יקרות את כל רחבי הבית. שולחן-האוכל היה ערוך בצורה נאה. כוסות הבדולח, שנועדו לשימוש מיוחד, הבהיקו
בלובנן בעת שקרני אור-הנרות ריצדו עליהן. ליד הפסנתר הכבד שבפינת האולם ישב אחד מידידיו של רפאל, יורי וסילב, שהפליא בנגינה שקטה ועדינה, והשרה אוירה רומנטית שתאמה את האירוע.
נקישות קלות נשמעו על הדלת. אל אולם המבואה נכנסו ראש הקהילה היהודית, פרנסואה אמויאל
ורעייתו מרלן. אחריהם, בהפרש דקה או שתיים, הגיעה אחותו הקשישה של רפאל, קתרין. לאחר כמחצית השעה הגיעו יצחק קרוננברג ואביו, לבושים במיטב מחלצותיהם, כיאה לאנשים היודעים תרבות מהי.
המשרת הראשי סבב בין האורחים. בידו האחת מגש ועליו גביעי שמפניה "דום פריניון" ובידו השנייה מיני מעדנים "אפריטיף" בלשון הצרפתים, "לפתוח" את התיאבון. ברקע זרמה נגינתו המופלאה של יורי. זו נקטעה על ידי המארח שביקש ממנו להצטרף ללגימה קלה של השמפניה המשובחת. האורחים עמדו ופטפטו על דא ועל הא, סוג שיחה שאינה מחייבת דבר. המשרת לחש דבר-מה באוזנו של המארח, והלה הכריז בקול: "ידידי היקרים ! מכיוון שכולנו כאן, הבה ניגש לאולם האוכל".
המשרת הוביל את האורחים והושיבם במקומם לפי הסדר כפי שסוכם עם רפאל.
בראש השולחן ישב רפאל ולימינו פרנסואה אמויאל. לשמאלו ישבה אחותו קתרין ולצידה גברת אמויאל. לימינו של פרנסואה ישב יורי, וממולו הושיבו את מנדל קרוננברג. נותרו שני כסאות פנויים, זה ש"בַּראש"- השני של השולחן וזה שלידו. בטרם התיישב יצחק על מקומו, הופנו כל עיני האורחים אל המדרגות המובילות מהקומה השנייה אל אולם האוכל.
על המדרגות ניצבה מרי. לבושה בשמלה סגולה ואלגנטית. שערה הארוך היה אסוף אל קודקודה, והבליט
את מצחה העדין והנאה. זוג עגילי זהב, גדולים למדי, השלימו את ה"תמונה" הנהדרת. עיניה השחורות ("שירשה" מאימהּ), שיוו לה מראה של צוענייה אפופת מִסתורין.
האורחים קמו ממקומם וכיבדו את מרי במחיאות כפיים. רפאל ניגש אל בתו הנאה, נשק לה על לחייה והובילהּ - אחר כבוד - אל מקומה בראש השולחן בסמוך למקום מושבו של יצחק. המלצר מזג יין אדום לכל האורחים, והתבקש ע"י המארח להגיש את הארוחה, שכללה מזון משובח על טהרת הכשרות היהודית, כפי הנהוג בביתו של רפאל מקָדְמת- דנא.
נקישות קלות של מזלג על כוס ריקה, הסבו את תשומת-ליבם של האורחים לכיוונו של רפאל. "הבה נרים כוס 'לחיים' לכבוד אורחינו והיקרים, ונאחל הצלחה לרופא המוצלח שלנו", אמר רפאל. "לחיים, לחיים", ענו כאיש אחד. "חבל", המשיך רפאל בפנותו אל יצחק, "חבל שלא הבאת את ארוסתך לכאן.
שמעתי שבעת שהייתך באוניברסיטה התראתָ רבות עם נערה נאה למדי".
יצחק, שהופתע מהידע הרב של רפאל, נבוך קמעא. לאחר שהתעשת, פנה אל רפאל ואמר, "דומני, אדוני, שהינך טועה לחלוטין. ארוסתי הסכימה להיות נוכחת בארוחה זו, הרי היא כאן לפניך יושבת לימיני".
הפתעתו של רפאל מלכא הייתה מושלמת. "אתה רוצה לומממ...." החל לגמגם, "אתה רוצה לומר שמרי היא ארוסתך ?" מבטו של רפאל הופנה אל מנדל שדומה היה שאין העניין נוגע לו כלל, אך מבין שפתיו בקע חיוך רחב. "מנדל", פנה אליו רפאל, "הידעת על 'הסיפור' הזה ?". "כן. ידעתי". אמר מנדל, "אולם נתבקשתי ע"י הזוג לחתום את פי עד שיהיו בטוחים באהבתם.
רק עתה הבין רפאל את פשר נסיעותיה התכופות של מרי לפריז, פעם בתואנה של קניית בגדים ופעם אחרת בביקור אצל חברת- ילדוּת.
"ומה דורש אדוני בתמורה על הסכמתו להינשא למרי?" שאל רפאל, שהשפעת היין וההפתעה, גברו על שיקול דעתו. "אוהו", ענה יצחק. "איני דורש מאומה, רק את הסכמתך וברכתך".
"אם כך הסכמתי וברכתי נתונות לך באהבה רבה", ענה רפאל, כשדמעות של אושר ושמחה יורדות לו על לחיו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים אוי, זה כ''כ רומנטי.... כיפה אדומה
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים לכן עשו לאנשים רק לב אחד אברהם
-
-
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים התרגשתי מאוד אבל, דמעה לא הייתה. כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים ראי כותרת קודמת. אברהם (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
