סיפור קצר
ברגע שעיניי חוצות את הכותרת הקצרה, אני בחדר לבן לגמרי. המונח "חדר" לא מתאר את מה שיש שם, או את מה שאין שם. יותר נכון לומר שזה פשוט לבן. לבן לבן ולבן. בתוך הלבן יש שולחן כתיבה גבוה ולידו כיסא בר ממתכת עם כרית לבנה. המתכת היא הדבר הכהה היחיד בחדר. על הכיסא יושב אדם לבן לגמרי: החליפה שלו לבנה, העור שלו לבן והשיער שלו לבן. הוא מחזיק משהו לבן, כנראה ספר. הוא מבחין בי ומרים את מבטו. "באת לכאן בגלל הסיפור, נכון?" הוא אומר בקול לבן. קול בנימה סתמית ואדישה, אבל מעט מתעניין. בלי לחכות לתגובתי הוא ממשיך. "אין סיפור. באמת חשבת שיש סיפור? מה נראה לך? שהסופר יושב וכותב כל היום סיפורים? ממש לא. הוא רק כותב כותרות וכותב שיש בסיפור חדר שבו הכל קורה. מה זה הכל? לא ברור. אבל כשהוא חוזר אחרי כמה שעות תמיד קורה משהו. לפעמים החדר הופך לחדר של נערה מתבגרת ואז ילדה בחצאית מיני צועקת על הקירות שהיא בדיכאון. לפעמים החדר הופך לחדר של מבוגר. לפעמים זה חדר לבן, כמו עכשיו. וזה אומר שאין סיפור."
"אבל יש סיפור," אני אומרת. "סיפור עלי ועלייך."
"מה פתאום," הוא צוחק. "אני רק שומר החדר. אני שומר על החדר הלבן עד שהוא מתמלא בדמויות ובסיפורים."
"זאת זכותי כקוראת לקבל סיפור." אני מוחה בתוקף. "ומעולם לא שמעתי שסיפור הוא חדר."
"לא נכון. לפני כמה רגעים אמרתי לך את זה. חוץ מזה, את באמת חושבת שסופרים רוצים שהקוראים יידעו שיש כזה דבר? אם זה ייוודע, כל אחד יוכל לכתוב סיפור. אם את ממש רוצה סיפור, אני יכול לספר לך על אי קסום. או על החיים של טיפות הגשם בתוך העננים. אבל זה לא התפקיד שלי לספר סיפורים. התפקיד שלי הוא לשמור על החדר. להתראות!" הוא לוחץ על כפתור לבן גדול והסיפור נגמר.
הדף שקראתי בכל זאת מלא במילים. מוזר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
