מאחר ואתה טוען שיש להתייחס לדבריך ברצינות, אעשה זאת מתוך תקווה שאתה לא מהתל בצבור קוראיך הנאמן.
אתה טוען שהתבודדות היא לא תפילה ושתפילה זה רק במניין. את הדברים האלה ניתן לבחון לאור הכתוב בתנ"ך וכן לבחון את דבריהם של כמה מגדולי ישראל בדורות השונים.
בתנ"ך מוזכרים לא מעט מתפללים ואני אמנה כמה מהם:
* שלושת האבות כפי שפירטתי,
* ארבעת האמהות: שרה כשנלקחה לבית אבימלך: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו.." (בראשית כה, כא), רש"י מפרש לנכח אשתו: "זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת".
*רחל שאמרה "דנני אלקים וגם שמע בקולי.." (שם, ל ו), "ותאמר רחל נפתולי אלקים נפתלתי.." (שם, ח), מפרש רש"י: "לשון עקש ופתלתול נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי". וכן כתוב ברחל: "וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה" (שם, כב).
* משה רבנו שאחרי חטא המרגלים: "ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה'.." (שמות לב, יא), ובמרים כשנצתרעה: "ויצעק משה אל ה': אל נא רפא נא לה", וכשנגזר עליו שלא ייכנס לארץ: "ואתחנן אל ה'..".
* ואפשר למנות את אהרון הכהן, ואת פנחס, ואת יהושע,
* שמשון הגבור: "ויקרא שמשון אל ה', זכרני נא וחזקני אך הפעם", (שופטים טז, כח).
* חנה שה' סגר את רחמה: "ותתפלל אל ה' ובכה תבכה .. והיה כי הרבתה להתפלל" (ש"א, יב, י-יג), ועוד אצל חנה: "ואשפוך את נפשי לפני ה' .. אל הנער הזה התפללתי" (שם, פסוקים טו,כז),
*לאחר מכן שמואל, וכל הנביאים, וכמובן דוד המלך שעסק בתפילה ותחנונים כל ימיו (עיין בכל ספר תהלים), ושלמה המלך. אני מקווה שזה מספיק דוגמאות לתפילות בתנ"ך (יש עוד הרבה).
וראה זה פלא, רק בתקופת בית שני, תיקנו אנשי הכנסת הגדולה וסידרו את התפילות כשחרית, מוסף, מנחה וערבית. עד אז כולם התפללו תפילה אישית ובדרך כלל ביחידות.
וכעת אביא מעט מכתביהם של גדולי ישראל המאוחרים יותר:
רמח"ל (1707-1746) בספרו מסילת ישרים, פרק טו (בדרכי קניין הפרישות):
" ... ויקר מן הכל הוא ההתבודדות, כי כמו שמסיר מעיניו עניני העולם כן מעביר חמדתם מלבו, וכבר הזכיר דוד המלך עליו השלום בשבח ההתבודדות ואמר (תהלים נה): מי יתן לי אבר כיונה וגו' הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה. והנביאים, אליהו ואלישע, מצאנו היותם מיחדים מקומם אל ההרים מפני התבודדותם. והחכמים החסידים הראשונים ז"ל הלכו בעקבותיהם, כי מצאו להם זה האמצעי היותר מוכן לקנות שלימות הפרישות, למען אשר לא יביאום הבלי חביריהם לההביל גם הם כמותם. וממה שצריך ליזהר בקניית הפרישות הוא, שלא ירצה האדם לדלג ולקפוץ אל הקצה האחרון שבו רגע אחד, כי זה ודאי לא יעלה בידו, אלא יהיה פורש והולך מעט מעט, היום יקנה קצת ממנו ומחר יוסיף עליו מעט יותר, עד שיתרגל בו לגמרי, כי ישוב לו כמו טבע ממש".
ופרק כ"ו(רמח"ל, בפרק ביאור מדת הקדושה):
" והנה מה שעוזר להשגת המדה הזאת הוא ההתבודדות והפרישה הרבה כדי שבהעדר המטרידים תוכל נפשו להתגבר יותר ולהדבק בבורא, מפסידי המדה הם חסרון הידיעות האמתיות ורוב החברה עם בני האדם כי החומריות מוצא את מינו וניעור ומתחזק, ונשארה הנפש לכודה בו ולא תצא ממאסרה, אך בהפרדו מהם והשארו לבד ויכין עצמו אל השראת קדושתו, הנה בדרך שרוצה לילך בה יוליכוהו, ובעזר האלהי אשר יותן לו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות, ותדבק בקדושתו יתברך ותשלם בו ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר, והוא הרוח הקדש שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחק האנושי, ויוכל להגיע דביקתו אל מעלה כל כך גדולה שכבר ימסר בידו מפתח של תחיית המתים כמו שנמסר לאליהו ולאלישע שהוא מה שמורה על עוצם ההתדבקות בו יתברך שבהיות הוא יתברך שמו מקור החיים, הנותן חיים לכל חי...".
הרב קוק - (אורות התשובה, ח,ט):
"כשהחושב מתבודד, ומתגלה בנפשו אז הכח הרוחני הפנימי שלו, חש הוא את כל הפגמים שנפגמה נשמתו מכח מעשים ומדות שאינן הגונות, ומצטער הוא אז בצער פנימי ועמוק, וחותר ברוחו איך לתקן את המעוות".
הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ ח', סעיף קמט:
"כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון, בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו, על ידי הזרחת קצת מזיוי אוריה. ואז ימצא את אשרו, יתעלה מכל ההשפלות, ויתרומם על כל מעשים, בזה שישתוה ויתאחד עם כל המעשים, ובזה שישתפל עד לכדי הנמכת הרוח היותר קיצונה, עד לכדי ביטול הצורה הדמיונית הפרטית, ואנכי תולעת ולא איש, עד לכדי ביטול היש בעומק עצמו,ואנחנו מה. אז יכיר את כל זיק של אמת, את כל ברק של יושר, המשוטט בכל מקום שהוא. והכל יקבץ אליו, בלא שום שנאה קנאה ותחרות, ואור השלום ועז הגבורה עליו יופיע, הוד הרחמים, ופאר האהבה עליו יזרח, וחשק המפעל והעבודה, שקיקת היצירה וההתעודדות, תשוקת הדממה והרון הפנימי, יחדו יתאגדו ברוחו, והיה קודש".
משנה תורה לרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז:
כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה".
רבי אברהם בן הרמב"ם ספר "המספיק לעובדי השם" פרק "ההתבודדות":
"ההתבודדות היא אחת הנכבדות שבין המידות התרומיות, והיא דרכם של גדולי הצדיקים, ובאמצעותה הגיעו הנביאים לידי התגלות"... "ולא עוד אלא שהיא היא ההתגלות עצמה"… "ומדרגה זו תושג על ידי ביטול פעולתו של החלק המרגיש מחלקי הנפש, כולו או רובו... ועל טיהור הלב והמחשבה מכל דבר זולתו יתעלה".
"טור" (אורח חיים סימן צ"ח):
"וכך היו עושין חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתן, עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".
רמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה פרק א:
"... חיוב מצווה זו כך הוא - שיהא אדם מתחנן ... בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד כפי כוחו. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה. ואם היה ערל שפתיים מדבר כפי יכולתו ובכל עת שירצה ...וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא"
ה"חפץ חיים", "ליקוטי אמרים" פרק י' עמ' מ"ז:
"כל הצרות הבאות עלינו שאיננו ניצלים מהן המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהם, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקדוש ברוך הוא, בוודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמונה עשרה שלש פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומק הלב".
אם תרצה אתייחס גם לשאר העניינים שהעלית, פשוט נראה לי שיצא ארוך מידי ואין ברצוני להעמיס יתר על המידה.
