מוקדש מכל הלב לילדי הדרום
------------------------------
אדיר היה בן שש לערך, כאשר החלו הנפילות. אבל סיפורנו מתחיל קצת לפני כן, כאשר אדיר החל ללמוד לנגן בכינור. אבא ואמא של אדיר לא רצו כל-כך שילמד כינור – זה היה יקר, ולא היה להם הרבה כסף. אבל אדיר התעקש, ולבסוף הם ויתרו.
הוא ניגן בכינור ביום, ולפעמים גם בלילה, לפני בית-הספר ולאחריו. הוא נהג לספר שהכינור הוא כמו חבר שלו, וכשהוא משמיע את הצליל הברור והצלול שלו, הוא מדבר איתו, ממש כמו בן אדם.
לאדיר לא היו הרבה חברים. האמת, שלא היו לו בכלל חברים. הוא היה ילד רזה, וקצת חולני. הוא היה בן יחיד להוריו והם תמיד דאגו שלא יתקרר ולא יפול וחס ושלום ייפצע. לכן, הם לא הרשו לו לשחק בחוץ ולהשתולל עם שאר הילדים. אף אחד לא בא לשחק איתו בבית, ואדיר נהג לשחק לבד. עד שהכיר את הכינור.
בבית הספר, כמעט שלא הבחינו בו. הוא היה חולמני, אפילו בזמן השיעור. הוא חלם, שיש לו המון חברים, וכולם משחקים יחד בחוץ. ואחר-כך, כולם באים אליו הביתה, ויושבים יפה בחדרו ומקשיבים לנגינת הכינור שלו. ובסופה – אילו מחיאות כפיים סוערות! בראבו! אדיר! אדיר! אדיר! "אדיר!", העירה אותו המורה להעיר מחלומותיו, "שאלתי אותך שאלה! אתה לא מקשיב!".
בכתתו של אדיר הייתה ילדה, שאדיר מאד אהב בסתר. היא אפילו גרה איתו באותו הבניין. קראו לה סוניה, אבל אדיר אף פעם לא העז לדבר איתה, הוא מאד התבייש. היא היתה בעיניו הילדה הכי יפה בכיתה אם לא בעולם כולו: היו לה עינים כחולות, ושער בלונדיני מבהיק, וחיוך... וכשהיא חייכה, כאילו השמש האירה אליו. אדיר נהג לחשוב עליו לעיתים תכופות, לעצום את עיניו כאשר ניגן בכינור ולדמיין אותה. מחשבותיו עליה נדדו אז אל אצבעותיו ובעדינות זרמו אל הכינור שלו, שנענע לו בצליל עדין ועצוב. אדיר היה פוגש אותה בחדר המדרגות של הבניין, בחצר בית-הספר, כאשר התלווה להוריו בעת הקניות, אך מעולם לא שוחחו. הוא היה מביט בה ללא אומר, וכאשר שמה לב למבטו, מיהר לכבוש את עיניו בקרקע, מסמיק עד קצות אזניו.
וכך עברו הימים עוד ועוד, וייתכן שדבר לא היה משתנה, אלמלא קרה לפתע משהו. באחת הלילות נשמע קול אזעקה.אדיר היה עדיין באמצע החלום – הוא חלם על נגינה בכינור, אולי על סוניה, אבל הרעש הפריע לו. הוא התעורר ושמע קול צפירה. באמצע הלילה? התפלא, הרי עכשיו לא יום הזכרון. הוא שמע רעש מהחדר ההורים, ואז מהמטבח ולפתע דלת חדרו נפתחה בבת אחת ובפתח עמדו אבא ואמא שלו. הוא שם לב שהם היו לבושים ברישול ופניהם היו עצובים ומודאגים. "בוא מהר", אמרו לו.
אדיר חשב באותו רגע רק על דבר אחד – הוא תפס מהר את מזוודת הכינור שלו ומיהר לצאת עם הוריו מהחדר. הם מיהרו החוצה מהדירה, וכשפתחו את הדלת היה קול האזעקה ממש מחריש אזניים. הם רצו מהר מהר והגיעו אל המקלט במרתף הבניין, כאשר החל רעש נורא ומפחיד: בום! בום! אדיר לא הבין. הוא התבונן סביבו: היו איתם כל השכנים, וגם אנשים שלא הכיר, חלקם לבושים וחלקם עדיין בפיג'מה. הוא התבונן בפניהם: הם היו מודאגים, הביטו אל התקרה וחלונות המקלט, ילדים שהיו שם בכו. והנה גם סוניה – היא הייתה עצובה ומפוחדת, והוא ראה שהיא בכתה.
"אבא", שאל אדיר, "מה קרה? מדוע האזעקה פועלת? מדוע כולם מפחדים ובוכים?". אבא של אדיר שתק לרגע, ואז אמר, "אדירוש, יורים רקטות עלינו, והן נופלות ומתפוצצות. אנו מפחדים שהרקטות יפגעו בנו ואולי נפצע, אולי אפילו יותר גרוע". אדיר התבונן סביבו, ואז הבחין במזוודה הקטנה הכחולה שהחזיק.
הוא הניח אותה על אחד השולחנות שבמקלט והוציא את הכינור והשקט. ולפתע, בין הבומים של הנפילות, הבכי של הילדים ומלמול המבוגרים המודאגים, נשמע לפתע קול כינור.
הכינור לא פחד, ולא בכה, אלא דיבר בקול צלול ואמיץ. הוא סיפר לכולם סיפור מלא תקווה ועידוד. כולם שתקו והקשיבו לאדיר המנגן בכינור, בעוד קול הנפילות רועם מבחוץ. אדיר ניגן וניגן, עיניו עצומות וכולם הקשיבו ללא מילה לנגינת הכינור על רקע קולות הנפץ בחוץ. לבסוף, אדיר סיים, וגם הנפילות פסקו. הבוקר כבר עלה, והשמש שלחה קרניים חמימות ומחבקות אל האנשים שבמקלט. אור השמש נפל גם על הכינור והעניק לו גוון זהוב ועמוק. אדיר הביט אל האנשים והילדים וראה שכולם מחייכים. אפילו סוניה.
היא ניגשה אליו, נישקה אותו על לחיו ואמרה לו, "זה היה פשוט אדיר".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
