הפה, ששימש לנאומים רבים,
שפטפט בשיחות לילה עמוקות-
נשאר שותק.
הרגליים, שצעדו בדרכים
אל הגנים הנעולים האחרים
שהוא, עצמו, ניסה לפרוץ-
נותרו אחת על השנייה, מתוסכלות.
הידיים, שכתבו את החיבור המוצלח,
שפתרו תרגילי חשבון בחריצות
בבחינת הבגרות-
לא יצאו מהכיס.
העיניים-
שדומעות לעתים בסרטים,
שמביטות אל העתיד בתקווה,
שבוהקות מריגוש, קורנות מאושר,
נופלות עם קבלת בשורה רעה-
הן,הן היחידות שצועקות לא מתאפקות לא מאופקות מנסות לשבור
את החומה!!!!
אבל רבים פשוט מפספסים את התחנה.
זו לא אשמתם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה