חמש אחר הצהריים, מקסיקו. אני, הערסל והגיטרה במרפסת. התבוננתי על הגלים הענקיים, 4-5 מטר, וניסיתי להבין למה אין אף גולש במים. חשבתי לעשות את המעשה הקיצוני, ללכת לגלוש בעצמי לבד. לקחתי את הגלשן המתאים לגלים גדולים ויצאתי מביתי.
ברחוב שמולי פגשתי עשרה גולשים מקסיקנים בני ארבע עד שתים-עשרה, שהיו כמו אחיי הקטנים. הם היו המומים לראות אותי עם הגלשן, והתחילו להתלחשש ביניהם עד שאחד מהילדים שאל אותי אם אני נכנס לגלוש. בלי לחשוב יותר מדי, אמרתי שכן, והמשכתי בירידה אל עבר הים הסמוך לביתי. הילדים באו אחריי לכיוון החוף בדילוגים חסרי דאגות. אני הלכתי רציני ומפוקס, וניסיתי לא לדאוג בעצמי. רגע לפני שהגענו לחוף, זוג צעיר שזה עתה צילם את הגלים הגבוהים עצר אותי ושאל בגמגום: ''אתה נכנס לגלוש?'' עניתי: ''כן, אני נכנס לגלוש'', עם הרבה אגו ופחד כל-כך מודחק שכבר לא הרגשתי אותו. הזוג עם המצלמה הסתובב ובא אחריי לחוף יחד עם הילדים.
הגעתי לחוף מלווה בקהל של אנשים וילדים חמודים. התקרבתי לקו המים וזרקתי את הגלשן על החול הרך. מצד שמאל התקרב לעברי וויל הגדול, אמריקאי שגר בפורטו, שבדיוק היה שם עם הבת שלו ושיחק איתה בחול. כולם מכירים את וויל הגדול, גם אני, אבל אף פעם לא דיברנו ואף פעם לא עשו בינינו הכרות רשמית. וויל מפורסם בתור גולש שנכנס רק כשהגלים גבוהים בקטע קיצוני. הוא הסתכל לכיווני, חייך וסימן לי את סימן הגולשים (hang loose) עם היד, כשכל האצבעות מקופלות פנימה חוץ מהאגודל והזרת.
לא עניין אותי אם אאכזב את הילדים, או את הזוג עם המצלמה, או את כל האנשים שהיו בחוף והסתכלו על הילד הקטן בן השמונה-עשרה שנראה כבן שש-עשרה, אבל את וויל לא רציתי לאכזב. אם לא הוא, הייתי מתחרט באותו רגע וחוזר לגיטרה ולערסל.
הייתי כמה מטרים מהמים, אני הבגד ים והגלשן. כמעט וקפצתי דוך אל מול הגלים, עד שנעצרתי בשנייה האחרונה והחלטתי לעשות קצת חימום ומתיחות. בזמן שישבתי על החול ונמתחתי, לקחתי עוד רגע להסתכל אל הים. ראיתי גלים ענקיים שנשברו בדיוק איפה שהייתי אמור להיות אילו נכנסתי לפני החימום. חישבתי וחשבתי מתי ואיפה להיכנס בלי שישברו עליי גלים, ויותר מהכל – התפללתי. התפללתי על חיי, ואמרתי על החיים ועל המוות, עכשיו אני נכנס.
קפצתי על הגלשן והתחלתי לחתור למעלה כמו מטורף, עם הידיים והרגליים בכל הכוח, נושם בקצב אחיד, מרוכז כמו נמרה שטורפת גדי. מסתכל ימינה, ורואה במרחק של מאה מטר ממני גל ענק שנשבר. ידעתי שאם הוא היה נשבר עלי, זה היה יכול להיות הסוף שלי. עבר בי זרם חזק של אדרנלין והמשכתי לחתור בכל הכוח כדי להגיע לנקודת מבטחים. אחרי הרבה מאמץ הגעתי למקום בטוח. סוף-סוף יכולתי לשבת בנחת על הגלשן ולנשום. הסתכלתי ימינה ושמאלה, ולא ראיתי נפש חיה. אני לבד, רק איזה מאה איש שמסתכלים עליי מהחוף. קיוויתי שגם הם התפללו למעני. התפללתי בעברית, לבורא, לישו, לבודהא, תפילות ומנטרות של היוגה, אפילו לאללה התפללתי, רק שלא אמות. ארבעים דקות צפתי ונרגעתי בלב הים. ראיתי גלים מפלצתיים מצדדיי ומאחוריי.
השמש כבר התחילה לשקוע. חשבתי מה הדבר החכם והנכון ביותר לעשות כדי לשרוד. לחתור יותר מעשרים דקות מסביב למפרץ ולצאת ללא סיכון, זה היה הדבר הנכון והבטוח ביותר, אבל לא הסכמתי לוותר לעצמי. לא עשיתי את כל זה סתם. היה לי חשוב להוכיח לעצמי ולקהל בחוף שאני מסוגל.
התקפה של גלים הגיעה. חתרתי לאחד הגלים האחרונים של ההתקפה ולא הצלחתי להיכנס אליו. ישר אחריו, בא עוד גל. ידעתי שאין ברירה, הייתי חייב לחתור אליו בכל הכוח. חתרתי כמו משוגע, והגל התחיל לקחת אותי, אי אפשר כבר להתחרט.
נעמדתי על הגלשן. הלב שובר שיאים. שום דבר לא יכול להשתוות למה שהרגשתי: אקסטזי, הרואין, גמירה בכוס של הדוגמנית הכי פצצה בעולם בלי קונדום בדוגי, מזוודה של מיליון דולר במזומן, הכול נראה חסר משמעות. יורד ויורד במורד הגל, שומר על יציבות וחושב לעצמי "רק לא ליפול", המשכתי ישר לכיוון החוף. הסתכלתי אחורה וראיתי את הצינור הענק שנראה כאילו הוא יורד מהשמיים. עברו קרוב לארבע שנים מאז, והתמונה של הצינור הזה, מתנפץ מטר ממני, עדיין לא יוצאת לי מהראש. הוא היה עבה, מפחיד, גדול ומסוכן.
עוד לפני שהספקתי לעכל את גודל הצינור עפתי באוויר. ממש כמו שזה נשמע, עפתי באוויר. נחתתי על המים בזווית של קפיצת ראש. הרגשתי כאילו כמעט נשבר לי הצוואר. אני עוצר את הנשימה בתוך המים ואומר תודה, תודה שאני חי.
מכונת הכביסה מתחת למים התחילה. עשר שניות שהרגישו כמו עשר שעות, בהן התערבלתי ועשיתי סלטות, בעודי מנסה לשמר את האוויר בריאות מתחת למים. בשארית כוחותיי יצאתי חזרה לעולם ולקחתי את הנשימה המספקת ביותר בחיי. הגלשן עף לכיוון החוף ואני לבד בתוך המים. חשבתי שזה נגמר, אבל לא. בא עוד גל קצף ענקי. שאפתי את כל האוויר שיכולתי וצללתי קצת מתחת למים. בכוונה לא צללתי נמוך מדי, כדי שהכוח של הגל ייקח אותי כמה שיותר קרוב אל החוף. אחרת יש סכנה שיבוא זרם וייקח אותי בחזרה לאן שהגלים הענקיים נשברים. אם זה היה קורה, בטוח שלא הייתי יוצא חי. הגל גילגל אותי מתחת למים וקירב אותי כמו שרציתי. סוף-סוף הגעתי לחוף מבטחים, הרמתי את הגלשן ושיחקתי אותה כאילו עשיתי את זה כבר מאה פעם.
לא ביקשו להצטלם איתי, ולא לקחו חתימות כמו שקיוויתי, אבל קבוצה של ישראלים ניגשו אליי ואמרו לי שאני הגולש הישראלי הכי משוגע בעולם, כמו שתמיד חלמתי שיגידו עליי. הצטרפתי למשחק כדורגל עם המקסיקנים, אבל הראש שלי היה במקום אחר. הייתי עסוק בלהפנים את מה שעברתי בשעה האחרונה. צחקתי בלב מרוב אושר על הטיפשות שלי. מה חשבתי לעצמי? הבנתי למה אף אחד לא גלש באותו יום ואמרתי לעצמי שביום כזה אני לא אכנס יותר, בטח שלא לבד.
***
ברחוב שמולי פגשתי עשרה גולשים מקסיקנים בני ארבע עד שתים-עשרה, שהיו כמו אחיי הקטנים. הם היו המומים לראות אותי עם הגלשן, והתחילו להתלחשש ביניהם עד שאחד מהילדים שאל אותי אם אני נכנס לגלוש. בלי לחשוב יותר מדי, אמרתי שכן, והמשכתי בירידה אל עבר הים הסמוך לביתי. הילדים באו אחריי לכיוון החוף בדילוגים חסרי דאגות. אני הלכתי רציני ומפוקס, וניסיתי לא לדאוג בעצמי. רגע לפני שהגענו לחוף, זוג צעיר שזה עתה צילם את הגלים הגבוהים עצר אותי ושאל בגמגום: ''אתה נכנס לגלוש?'' עניתי: ''כן, אני נכנס לגלוש'', עם הרבה אגו ופחד כל-כך מודחק שכבר לא הרגשתי אותו. הזוג עם המצלמה הסתובב ובא אחריי לחוף יחד עם הילדים.
הגעתי לחוף מלווה בקהל של אנשים וילדים חמודים. התקרבתי לקו המים וזרקתי את הגלשן על החול הרך. מצד שמאל התקרב לעברי וויל הגדול, אמריקאי שגר בפורטו, שבדיוק היה שם עם הבת שלו ושיחק איתה בחול. כולם מכירים את וויל הגדול, גם אני, אבל אף פעם לא דיברנו ואף פעם לא עשו בינינו הכרות רשמית. וויל מפורסם בתור גולש שנכנס רק כשהגלים גבוהים בקטע קיצוני. הוא הסתכל לכיווני, חייך וסימן לי את סימן הגולשים (hang loose) עם היד, כשכל האצבעות מקופלות פנימה חוץ מהאגודל והזרת.
לא עניין אותי אם אאכזב את הילדים, או את הזוג עם המצלמה, או את כל האנשים שהיו בחוף והסתכלו על הילד הקטן בן השמונה-עשרה שנראה כבן שש-עשרה, אבל את וויל לא רציתי לאכזב. אם לא הוא, הייתי מתחרט באותו רגע וחוזר לגיטרה ולערסל.
הייתי כמה מטרים מהמים, אני הבגד ים והגלשן. כמעט וקפצתי דוך אל מול הגלים, עד שנעצרתי בשנייה האחרונה והחלטתי לעשות קצת חימום ומתיחות. בזמן שישבתי על החול ונמתחתי, לקחתי עוד רגע להסתכל אל הים. ראיתי גלים ענקיים שנשברו בדיוק איפה שהייתי אמור להיות אילו נכנסתי לפני החימום. חישבתי וחשבתי מתי ואיפה להיכנס בלי שישברו עליי גלים, ויותר מהכל – התפללתי. התפללתי על חיי, ואמרתי על החיים ועל המוות, עכשיו אני נכנס.
קפצתי על הגלשן והתחלתי לחתור למעלה כמו מטורף, עם הידיים והרגליים בכל הכוח, נושם בקצב אחיד, מרוכז כמו נמרה שטורפת גדי. מסתכל ימינה, ורואה במרחק של מאה מטר ממני גל ענק שנשבר. ידעתי שאם הוא היה נשבר עלי, זה היה יכול להיות הסוף שלי. עבר בי זרם חזק של אדרנלין והמשכתי לחתור בכל הכוח כדי להגיע לנקודת מבטחים. אחרי הרבה מאמץ הגעתי למקום בטוח. סוף-סוף יכולתי לשבת בנחת על הגלשן ולנשום. הסתכלתי ימינה ושמאלה, ולא ראיתי נפש חיה. אני לבד, רק איזה מאה איש שמסתכלים עליי מהחוף. קיוויתי שגם הם התפללו למעני. התפללתי בעברית, לבורא, לישו, לבודהא, תפילות ומנטרות של היוגה, אפילו לאללה התפללתי, רק שלא אמות. ארבעים דקות צפתי ונרגעתי בלב הים. ראיתי גלים מפלצתיים מצדדיי ומאחוריי.
השמש כבר התחילה לשקוע. חשבתי מה הדבר החכם והנכון ביותר לעשות כדי לשרוד. לחתור יותר מעשרים דקות מסביב למפרץ ולצאת ללא סיכון, זה היה הדבר הנכון והבטוח ביותר, אבל לא הסכמתי לוותר לעצמי. לא עשיתי את כל זה סתם. היה לי חשוב להוכיח לעצמי ולקהל בחוף שאני מסוגל.
התקפה של גלים הגיעה. חתרתי לאחד הגלים האחרונים של ההתקפה ולא הצלחתי להיכנס אליו. ישר אחריו, בא עוד גל. ידעתי שאין ברירה, הייתי חייב לחתור אליו בכל הכוח. חתרתי כמו משוגע, והגל התחיל לקחת אותי, אי אפשר כבר להתחרט.
נעמדתי על הגלשן. הלב שובר שיאים. שום דבר לא יכול להשתוות למה שהרגשתי: אקסטזי, הרואין, גמירה בכוס של הדוגמנית הכי פצצה בעולם בלי קונדום בדוגי, מזוודה של מיליון דולר במזומן, הכול נראה חסר משמעות. יורד ויורד במורד הגל, שומר על יציבות וחושב לעצמי "רק לא ליפול", המשכתי ישר לכיוון החוף. הסתכלתי אחורה וראיתי את הצינור הענק שנראה כאילו הוא יורד מהשמיים. עברו קרוב לארבע שנים מאז, והתמונה של הצינור הזה, מתנפץ מטר ממני, עדיין לא יוצאת לי מהראש. הוא היה עבה, מפחיד, גדול ומסוכן.
עוד לפני שהספקתי לעכל את גודל הצינור עפתי באוויר. ממש כמו שזה נשמע, עפתי באוויר. נחתתי על המים בזווית של קפיצת ראש. הרגשתי כאילו כמעט נשבר לי הצוואר. אני עוצר את הנשימה בתוך המים ואומר תודה, תודה שאני חי.
מכונת הכביסה מתחת למים התחילה. עשר שניות שהרגישו כמו עשר שעות, בהן התערבלתי ועשיתי סלטות, בעודי מנסה לשמר את האוויר בריאות מתחת למים. בשארית כוחותיי יצאתי חזרה לעולם ולקחתי את הנשימה המספקת ביותר בחיי. הגלשן עף לכיוון החוף ואני לבד בתוך המים. חשבתי שזה נגמר, אבל לא. בא עוד גל קצף ענקי. שאפתי את כל האוויר שיכולתי וצללתי קצת מתחת למים. בכוונה לא צללתי נמוך מדי, כדי שהכוח של הגל ייקח אותי כמה שיותר קרוב אל החוף. אחרת יש סכנה שיבוא זרם וייקח אותי בחזרה לאן שהגלים הענקיים נשברים. אם זה היה קורה, בטוח שלא הייתי יוצא חי. הגל גילגל אותי מתחת למים וקירב אותי כמו שרציתי. סוף-סוף הגעתי לחוף מבטחים, הרמתי את הגלשן ושיחקתי אותה כאילו עשיתי את זה כבר מאה פעם.
לא ביקשו להצטלם איתי, ולא לקחו חתימות כמו שקיוויתי, אבל קבוצה של ישראלים ניגשו אליי ואמרו לי שאני הגולש הישראלי הכי משוגע בעולם, כמו שתמיד חלמתי שיגידו עליי. הצטרפתי למשחק כדורגל עם המקסיקנים, אבל הראש שלי היה במקום אחר. הייתי עסוק בלהפנים את מה שעברתי בשעה האחרונה. צחקתי בלב מרוב אושר על הטיפשות שלי. מה חשבתי לעצמי? הבנתי למה אף אחד לא גלש באותו יום ואמרתי לעצמי שביום כזה אני לא אכנס יותר, בטח שלא לבד.
***