אני לא נוהגת לכתוב המלצות לספרים שקראתי או לסרטים שצפיתי בהם, אבל הפעם החלטתי שאחרוג ממנהגי.
אחד הדברים שמסווים לי אושר וסיפוק גדולים מאוד הוא קריאה של ספר מעולה או צפייה בסרט מופלא, והתחושה מועצמת עוד יותר כשמדובר בספר או בסרט "לא מתוכננים" שכאלו, לא רבי-מכר, מאלה שאינם מוכרים, שיצא לי לעבור על פניהם בחנויות הספרים או ברשימת התרגומים להורדה (כן, גילוי נאות, אני מאלה ש"מורידים" סרטים באינטרנט) מבלי לסובב את הראש או את גלגלת העכבר לאחור. יש לי רשימה לא ארוכה של כאלו "מקריים", והם יקרים ללבי עד מאוד.
אחד מהם הוא "המאזין הלילי" מאת ארמיסטד מופין, שיצא בהוצאת עם עובד בשנת 2004. הרבה פעמים אני רוכשת ספרים אחרי שאני קוראת שתיים-שלוש שורות ראשונות מהספר, ואם הוא "עושה לי את זה" (אני לא יודעת להסביר מה זה "את זה", אבל סומכת עליכם שאתם מבינים) – אני מאמצת אותו באהבה. "המאזין הלילי" נבחר גם הוא באופן הזה, ואני זוכרת שבחרתי בו כי לא הצלחתי להבין בדיוק על מה הספר, אבל היה משהו שמשך אותי. השורות הראשונות זכורות לי כתמימות למדי, אבל בשלב מסוים, אחרי מעט מאוד עמודים, אני זוכרת שעלה על שפתיי חיוך מיואש-משהו כשהבנתי שזה עוד ספר על ילדים מסכנים/מוכים/בעלי עבר של התעללות מינית/חולים וכו' וכו'. ואז חשבתי לעצמי – "מה זה? איך זה שתמיד אני "נופלת" על ספרים כאלו, מבלי להתכוון?", והנחתי אותו בצד. לא רציתי יותר.
ואז הרמתי אותו שוב. הוא סיקרן אותי. והמשכתי לקרוא. סיימתי אותו בתוך שלושה ימים, למרות שגם כמה שעות היו מספיקות לי. לא רציתי שהוא ייגמר. בגדול, במרכז העלילה נמצא גבריאל נון, סופר/קריין רדיו המקריא מסיפוריו, שיום אחד מגיע לידיו כתב-יד של אדם בשם פיט לומקס. גם כתב היד הזה, בדומה לספר, נראה תמים, כמו עוד סיפור שמישהו כתב מדמיונו הפורה. אבל כשמתברר לגבריאל שפיט לומקס הוא נער בן 13 שהיה נתון תחת התעללות מינית מבחילה וקשה מאוד – הדברים נראים קצת אחרת. בין פיט לגבריאל נוצר קשר טלפוני, שבו מעורבות עוד כמה דמויות לא פחות מעניינות, אך כשגבריאל מציע לפיט להיפגש – המציאות מתערערת.
אני לא יודעת מה עוד להוסיף, כי אני חוששת להכניס "ספויילרים" לא רצויים. מכל מקום, מדובר בסיפור מרתק שכתוב בפשטות ומפעם לפעם מבליחות להן תובנות נוגעות ללב על מציאות ודמיון, אמת ושקר, אמונה, ואיך אפשר בלי – אהבה.
הסרט, דרך אגב, מזעזע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
