אמרת שיש בי משהו מיוחד..ובאותו רגע חשבתי שאתה אומר את זה לכול אחת.
ולא ייחסתי חשיבות לכך,חייכתי חיוך עצבני וזייפתי לנו אורגזמה נוספת אפילו יותר טובה מהקודמת
שיקרתי כמו ששיקרת
וחודשים השקר הזה נמתח ונמשך כמו מסטיק צמיגי שהפך רך
אני לא גומרת ואתה טוען שאני מיוחדת
וכשישבנו שם בפארק מתחת לשמש המעצבנת
אמרת דברים שצרבו לי באוזניים
והציפורים האפורות ניקרו לי את המוח לאט לאט,החמה הזאת חמה יותר מכל דבר חם אחר
והנה מגיע הרגע בו מתחילות ההזיות
לחישות שקטות על הצוואר.היה נדמה לי שאמרת שאתה אוהב...אותי?
ההזיות...ההלוצינוגן האלה ומה שהם גורמים לי לעשות ואז גמרתי שוב והפעם באמת
והבטת עליי וצחקת,איך הציפורות הללו חוגגות לי על הראש את השנה החדשה ומפציצות בפול ווליום של ציוצים.אפטר פארטי מסביבי.כמו זר של יום הולדת הן חגות סביב ראשי
ואז שאלתי ״אתה אוהב אותי״ וענית שבוודאי
כי כבר בנית תסריט מזויף שהציפורים הארורות אכלו לי את בלוטת הזיכרון..גם כן האנגרי בירדס האלה
ואז עוד היינו,לפני שזה נגמר
לפני שאמרת את המשפט האחרון
״אני מיואש ממך..זה לא אני זאת את.רק את״
ואז עוד האמנתי שאפשר לתקן אותי,לבנות אותי מחדש,חלקי חילוף מברווז לברבור
אבל טעיתי וחלפה כמעט שנה של חצאי מילים ואמירות שלום קטועות ברחוב ליד המכולת של הזקן ההוא שלא רוצה למות והוא כבר כמעט בן 100
אחרי אחת הפעמים עליתי לגג שלו.הגג קיבל אותי בברכה ותשואה ורק אז עליתי וצעקתי
״אתה עדיין חושב שאני מיוחדת?״ ואילתרתי דקת דומייה לכבודך
ובאותה הזדמנות רציתי לצעוק לך ששיקרתי ובראש התנגנה הוויה שתעלה לגג ונרקוד כמו שני חייזרים אחוזי דיבוק.
'בבקשה תעלה זה חשוב לי' אני לוחשת בשקט ואז נזכרתי שאתה אוהב לרדת
וסיקרן אותי לדעת אז שאלתי בקולי קולות
״אתה אוהב גם לעלות?״
ואז נפלתי.ולא תפסת אותי..מה אני כבר לא המיוחדת שלך.אה?
ולא ייחסתי חשיבות לכך,חייכתי חיוך עצבני וזייפתי לנו אורגזמה נוספת אפילו יותר טובה מהקודמת
שיקרתי כמו ששיקרת
וחודשים השקר הזה נמתח ונמשך כמו מסטיק צמיגי שהפך רך
אני לא גומרת ואתה טוען שאני מיוחדת
וכשישבנו שם בפארק מתחת לשמש המעצבנת
אמרת דברים שצרבו לי באוזניים
והציפורים האפורות ניקרו לי את המוח לאט לאט,החמה הזאת חמה יותר מכל דבר חם אחר
והנה מגיע הרגע בו מתחילות ההזיות
לחישות שקטות על הצוואר.היה נדמה לי שאמרת שאתה אוהב...אותי?
ההזיות...ההלוצינוגן האלה ומה שהם גורמים לי לעשות ואז גמרתי שוב והפעם באמת
והבטת עליי וצחקת,איך הציפורות הללו חוגגות לי על הראש את השנה החדשה ומפציצות בפול ווליום של ציוצים.אפטר פארטי מסביבי.כמו זר של יום הולדת הן חגות סביב ראשי
ואז שאלתי ״אתה אוהב אותי״ וענית שבוודאי
כי כבר בנית תסריט מזויף שהציפורים הארורות אכלו לי את בלוטת הזיכרון..גם כן האנגרי בירדס האלה
ואז עוד היינו,לפני שזה נגמר
לפני שאמרת את המשפט האחרון
״אני מיואש ממך..זה לא אני זאת את.רק את״
ואז עוד האמנתי שאפשר לתקן אותי,לבנות אותי מחדש,חלקי חילוף מברווז לברבור
אבל טעיתי וחלפה כמעט שנה של חצאי מילים ואמירות שלום קטועות ברחוב ליד המכולת של הזקן ההוא שלא רוצה למות והוא כבר כמעט בן 100
אחרי אחת הפעמים עליתי לגג שלו.הגג קיבל אותי בברכה ותשואה ורק אז עליתי וצעקתי
״אתה עדיין חושב שאני מיוחדת?״ ואילתרתי דקת דומייה לכבודך
ובאותה הזדמנות רציתי לצעוק לך ששיקרתי ובראש התנגנה הוויה שתעלה לגג ונרקוד כמו שני חייזרים אחוזי דיבוק.
'בבקשה תעלה זה חשוב לי' אני לוחשת בשקט ואז נזכרתי שאתה אוהב לרדת
וסיקרן אותי לדעת אז שאלתי בקולי קולות
״אתה אוהב גם לעלות?״
ואז נפלתי.ולא תפסת אותי..מה אני כבר לא המיוחדת שלך.אה?