פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 14 שנים רדיו אף.אם. מרטין

  בשעת צהריים, ישבתי עם אחי, דורי, באוטו שלי, והאזנו לרדיו.
  "אולי ניפול על התכנית של אבא, 'ארנון עצבני'", קיווה דורי, "הוא 'ארנון קופמן'". "עכשיו מתחילה התכנית של שושנה עוזיאל דיסקונט", הודעתי, "אני אוהב לצחוק על הלוזרים שמתקשרים לשם".
  "והמאזין- הלו...", נשמע קולה של שושנה. "זה לא מאזין, זאת מאזינה", נשמע קול מוכר. "שלום לך, המאזינה...", קיוותה שושנה לשמוע את שם בת שיחתהּ. "שלום לך, שושנה", בירכה אמא. "עם מי אני מדברת?", התעניינה שושנה. "את מדברת איתי", השיבה אמא. "מה שמך?", ניסחה שושנה מחדש. "טוב, תודה", ענתה, "מה שלומך את?". "שמך בבקשה", ביקשה השדרנית. "שמי לא בבקשה", הכחישה, "שמי עופרה ד'. לא, בעצם, ע' דר. אבל אני רוצה להישאר בעילום שם". "מאיפה את מדברת?", חקרה, "מאיפה את מתקשרת?". "אני מדברת מהפה, ומתקשרת מהטלפון", הבהירה אמא. "במה אפשר לעזור, עופרה?", הציעה עזרה. "ביקשתי בעילום שם", חזרה. "אני מצטערת, גברתי האלמונית", התנצלה שושנה, "מה הבעיה?". "איך ידעת שיש בעיה?", נדהמה. "ניחוש פרוע", גילתה שושנה. "הבעיה עם הילדים שלי", שטחה אמא, "הם טוענים, משום מה, שאני טיפשה, סנילית ו... שכחתי מה עוד. אה, נזכרתי. הם טוענים שאת כל מה שאומרים לי אני לא שומעת, אחר כך לא מבינה, ובסוף לא זוכרת. הילדים של היום זה לא הילדים של הלילה. הם שכחו מי חינכה אותם. אני לימדתי אותם אנגלית: 'איי, בי, סי, די, אי, אף, ג'י, אייץ', איי, ג'קל'"... "בסדר, בסדר, בואי נפסיק פה", קטעה שושנה, "ומה בעלך אומר על זה?". "איך ידעת שאני נשואה?", הופתעה אמא. "שוב, ניחוש פרוע", הצטנעה שושנה. "הוא מסכים איתם", מיררה אמא.
  "תקשיבי, גברת עופ... סליחה, פלונית אלמונית", החלה שושנה בפתרון הבעיה, "אני מדברת איתך רק דקה, וכבר אני רואה שיש משהו במה שהם אומרים. אבל את לא צריכה להיעלב, אלא להיות גאה במה שאת. יהיה לך הרבה יותר קל לקבל את זה שהם צודקים, ולא לנסות להוכיח שהם טועים. עכשיו תצעקי: 'אני טיפשה, ואני גאה בזה!', בקול רם". "אני טיפשה, ואני גאה בזה בקול רם!", צעקה אמא בקול רם. "תראי להם מה זה!", עודדה שושנה, "אבל בכל זאת, אני אעשה איתך את מה שאני עושה עם רוב המאזינים שלי. אני אפנה אותך לפסיכולוג שאני עובדת איתו, דוקטור הרצשטיין, שהמאזינים מכירים אותו בתור דוקטור לב-אבן. אני מספקת לו מטופלים, והוא מספק לי מאזינים. תישארי על הקו אחרי השיחה, ותקבלי פרטים מההפקה".
  "תודה לך, שושנה, שעזרת לי, וששמרת על הזהות שלי בסוד", הודתה אמא, "לסיום, אני רוצה למסור ד"ש לבעלי, ארנון דר; לילדים בשמת, גדי ודורי; ולכל השכנים שלי מרחוב הרב פישמן 9 בראשון לציון". "לא מוסרים אצלנו ד"שים", הגבילה שושנה. "חבל", התאכזבה וניתקה, למרות שהתבקשה להישאר על הקו. "זאת הייתה ע' מהמרכז", סיכמה שושנה, "ולמאזין הבא- הלו...".
  אני ודורי, המומים ממופע האימים של אימנו, כיבינו את הרדיו, וחזרנו הביתה. שנינו עמדנו חסרי אונים מחוץ לדלת הבית.
  "דורי, אסור שאמא תדע ששמענו אותה ברדיו, היא עוד תחשוב שהיא כוכבת", הזהרתי את אחי, "תזכור, אף מילה לאמא". "אל תדאג, …Mom's the word", הרגיע, "אם היא לא תעלה את הנושא, אנחנו לא נעלה אותו".
  שנינו נכנסנו הביתה.
  "היי, אמא", בירכתי, "מה ניש?". "תנה?", ניסתה להמשיך. "לא 'מה נשתנה'", פסלתי, "מה ניש?". "מה?", התקשתה אמא לשמוע. "כן", אישרתי, "מה נשמע?". "למה אתה שואל?", חשדה. "סתם מתוך נימוס", הסברתי, "מה יש לצהריים? ברווז בנוסח סצ'ואן?"... "יש מרק עוף", אכזבה אותי שוב. "מה, רק עוף?", השתעשע דורי, "אוף, עוד פעם עוף? אולי תכיני פעם משהו אחר? אין לך מעוף?". "אני שונאת שינויים", הסבירה לו, "זה באופי שלי". "זה בעופי שלך", הברקתי, "מהיום נקרא לך בשם החיבה 'עופי'".
  "אני מוותר על העוף", הכריז דורי, "אני מעדיף גמבה". "תיזהר, יש בזה ברזל", התריעה, "אפרופו, שמעתם בשעה 12:00 רדיו FM?". "לא", ענינו יחדיו, "למה את שואלת?". "למה בתכנית של שושנה עוזיאל עלתה לשידור מישהי חכמה, שאמרה שהילדים שלה מעליבים אותה, וקוראים לה טיפשה", פירטה, "אז שושנה אמרה שהאישה הזאתי צודקת, ושהילדים שלה צריכים להתבייש".
  "אני לא יכול יותר!", נשברתי ראשון, למרות שהשבעתי את אחי לא להישבר, "הקשבנו לשידור, ואיזה פדיחות עשית לנו". "על מה אתה מדבר?", נכשלה להבין, "הייתי בעילום שם". "בעילום שם?", הזדעזעתי, "אם היית יכולה לפרסם תמונה שלך ברדיו, היית עושה גם את זה. אמא, את ההוכחה לכך שאישה לא צריכה להיות בלונדינית כדי להיות מטומטמת. בחיי, אין לך שום מנת משכל". "אבל לך יש הרבה מנת משקל", עקץ דורי.
  "איך תמיד כשיורדים על הטמטום של אמא, זה הופך לירידות על המשקל שלי?", ביקשתי להבין. "אם אתה מרשה לעצמך לרדת עליה, תצפה לקונטרה", קטל דורי. "נכון, גדי", התערבה האם, "אתה חייב להוריד כמה קילו". "הוא מוריד כמה קילו רק כשהוא מוריד את הזבל", השפיל אותי דורי. "זה הכל בגלל העוף של אמא", חיפשתי תירוץ. "תפסיק כבר להאשים את כולם, וקח את עצמך בידיים", קבע דורי, "אם אתה יכול"... "דווקא הלכתי אתמול למכון כושר", הצטדקתי. "והיה סגור?...", שיער דורי. "דרך אגב", הערתי, "מדריך במכון כושר הוא 'נציג כוח אדם' או שהוא עוסק ב'ייפוי כוח'?". "די להתחמק!", דרש דורי, "אתה חייב להפחית אחוזי שומן. כולך אחוז שומן"...
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.