פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 278 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים פרק 6 A.B.
26
פרק שש הורמונים.
בעקבות ההצלחה המפוקפקת שלי כנהג משנה, החלטנו שכדאי לי לעסוק בעבודה אחרת, ואכן התקבלתי לעבודה במוסך של חברת האוטובוסים "דן". מכונאות כזכור היה המקצוע עליו חלמתי עוד בילדותי. בפועל העבודה הייתה די שגרתית ולא מעניינת. בימים הראשונים הצמידו אותי כעוזר למכונאי ותיק. במוסך ברמת גן, זה שבו עבדתי, ביצעו רק טיפולים שגרתיים ותיקונים פשוטים, כמו החלפת נעלי בלמים, החלפת מסננים, וכדומה. למזלי הוכנסו לשירות באותה שנה אוטובוסים מסוג "לילנד" שהייתה להם תקלה במערכת הבלמים. היה צורך לפרק שסתום מרכזי מסובך, להחליף בו כמה חלקים ולהרכיב אותו בחזרה. חברת לילנד שלחה מומחה שהדגים איך לבצע את התיקון..כבר סיפרתי לכם שאני לא מצטיין בזריזות ידיים, והדבר הוטח בפני בבחינה פסיכומטרית שעברתי בשלב כלשהוא. כשהיה צורך להעביר לוחיות בעלי צורות שונות מתבנית אחת לאחרת, סיימתי את התרגיל הרבה אחרי הנבחנים האחרים. אבל כשהייתה משימה שכללה פתיחה וסגירה של תיבה נעולה בסדרת בריחים ומנעולים שצריך היה להפעיל ברצף מסוים, אני פתחתי את התיבה וסגרתיה הרבה לפני שהאחרים קלטו מה מונח לפניהם.
ובכן כשראיתי שהמכונאים הותיקים והמנוסים מסתבכים, ביקשתי שיאפשרו לי לנסות .
זה לא משחק ילדים, אמר לי מנהל המחלקה, טעות קטנה יכולה לגרום לתאונה, ואין צורך להסביר מה יכולות להיות התוצאות.
הרי אתם תבדקו אם הרכבתי נכון את השסתום לפני שמרכיבים אותו, עניתי,
זה היה נימוק משכנע, ואכן הוכחתי את יכולתי בפתרון בעיות מורכבות. בחזה נפוח ובראש מורם הסתובבתי במחלקה, אבל תוך זמן קצר לילנד פיתחה שסתום חדש, ואותי החזירו לשגרת הטיפולים, לא עבר זמן רב עד שכולם שכחו כמה אני מוכשר.
יום העבודה התחיל בשבע בבוקר, נהגתי לנסוע באוטובוס של שש וחצי, כך שבכל פעם שהיו עיכובים בכביש, (והיו הרבה כאלה) הייתי מגיע באיחור. בסוף החודש ניכו משכרי סכומים נכבדים בגין אותם איחורים, אבל היה לי פיצוי, בשעה זאת היה האוטובוס עוצר בכפר שמריהו ליד מעון עולים, או ליתר דיוק, מעון עולות. באותה שנה הייתה עליה מסיבית מאירופה, והעולים שוכנו במגורים ארעיים. בשלב ראשון שהו במחנה עליה, משם נשלחו למעברות, או לישובים חקלאיים. או לקיבוצים. את הנשים הבודדות שיכנו במעונות. זה שבכפר שמריהו אוכלס רובו ככולו בנשים יוצאות רומניה. רווקי האזור נהנו מאוד מהמוסד הזה. בתחנה הזאת היה האוטובוס מתמלא עד אפס מקום. היות ותחנת המוצא הייתה מלון השרון, שתי תחנות לפני נוף-ים, היה לי תמיד מקום ישיבה. בוקר אחד קמתי והצעתי את מקומי לישישה, ועמדתי במעבר. כשהתמלא האוטובוס בנוסעים, מצאתי את עצמי צמוד לאחת מאותן עולות חדשות. היה כל כך צפוף שלא יכולתי להרים את זרועי כדי להחזיק בידית. (היו אז באוטובוסים ידיות עור תלויות על מוט לאורך המעבר, שהיוו משענת לנוסעים בעמידה.) המצב שנכפה עלי לא הפריע לי כלל. כל טלטול של האוטובוס הגביר את החיכוך של גופינו הצמודים. אפשר לומר שהוספתי קצת חיכוך ביוזמתי, עם לא מעט חשש שהגברת תעשה סקנדל. למחרת לא תפסתי מקום ישיבה, מצפה לצפיפות היומית, כדי ליהנות שוב ממעט חום אנושי. כשהאוטובוס עצר בתחנה, אותה אישה נעמדה מולי, ונתנה ליתר הנוסעים לעבור אותה אל החלק האחורי. עברה במוחי המחשבה, האם היא נהנתה מהגיפופים הגנובים או שבכוונתה, עכשיו כשפחות צפוף, להכניס לי מהלומה עם הברך במפשעה, וללמד אותי לא לנצל מצבים כאלה. התשובה לשאלתי לא אחרה לבוא, כי ראיתי שהיא מחכה שהאוטובוס יתמלא, ובחסות הצפיפות היא ממש הצמידה אלי את שדיה הגדולות. אני הייתי בן שש עשרה והיא הייתה מבוגרת ממני בעשר שנים לפחות. שמעתי לא מעט סיפורים על נשים מבוגרות שנמשכות לבחורים צעירים. חשבתי שאני צריך לפתוח בשיחה. שוב חלפו בראשי משפטים מתוך סרטים, אבל לא עלה בדעתי משהו מתאים. נזכרתי באפיזודה מתוך "גם הוא באצילים" (שמעתי את זה בתסכית רדיו) מר ז'ורדן גיבור המחזה, מבקש מהמורה לפילוסופיה שילמד אותו איך לכתוב פתק. למרקיזה בה הוא מאוהב.
אני רוצה לכתוב לה: גברתי המרקיזה עינייך היפות גורמות לי למות מאהבה, אומר ז'ורדן.
27
מה מציע המורה לפילוסופיה?
אפשר לכתוב, עינייך היפות גברתי המרקיזה גורמות לי למות מאהבה.
או אפשר, למות מאהבה, גורמות לי עינייך היפות, גברתי המרקיזה.
ואפשר גם, מאהבה גורמות לי עינייך היפות, למות גברתי המרקיזה.
אבל עדיף, גברתי המרקיזה עינייך היפות גורמות לי למות מאהבה.
מה שז'ורדן הציע מלכתחילה.
חשבתי שאשאל פשוט, מה את עושה הערב? שמואל ואהרון בניו של דויד, נהגו לפקוד את המעון הזה כמה פעמים בשבוע, וכל פעם הם חזרו עם סיפורים פיקנטיים. כל החברים שלי, כפי שכבר ציינתי התרברבו בכיבושיהם המיניים. הייתי חייב למחוק את קלון הבתולים שלי, שבוודאי היה ניכר בכל תנועה שעשיתי, או בכל מילה שאמרתי. היו לי הרבה נימוקים לתרץ מדוע אני לא מציע לה להיפגש בערב. האמת הפשוטה היא שהייתי ביישן. וגם פחדתי שאם אגיד משהוא מגומגם, היא תשלח אותי לנגב את החלב מהשפתיים. העדפתי להמשיך את הריטואל היומי, אבל זה נפסק אחרי כמה ימים. כנראה שהיא מעסה במזמוזים חסרי התוחלת, או שהיא עברה למקום אחר, כי מאז לא ראיתיה יותר.
עד כאן! החלטתי שאני חייב לפעול. הייתי צייד ששוחר לטרף. ובנוף-ים היו כל כך הרבה נערות בגילי, חלקן אפילו יפות במיוחד. במרחק כמה בתים מאתנו גרה אלישבע. אילו היא הייתה משתתפת בתחרות יופי, הייתה בוודאי זוכה במקום ראשון. אבל באותם ימים תחרויות כאלה לא נערכו במדינתנו הצעירה בעלת האידיאלים הסוציאליסטיים. הבחורה המדהימה הזאת ביקרה בביתנו כמה פעמים כדי למשוך את תשומת ליבו של יעקב, (הצעיר בבניו של דויד.) אבל הוא שיחק אותה קול. אני לעומתו כמובן התאהבתי בה ממבט ראשון. החלפתי איתה כמה משפטים מגומגמים, ומאחר שהיא ענתה לי בחביבות, היה לי ברור שהיא מרגישה אותו דבר. בכפר הערבי הנטוש, סידני-עלי, על המצוק שליד הים, הייתה מתפרה ששימשה בערבי שבת סוג של מועדון נוער. צעירי הסביבה נהגו לרקוד שם לצלילי פטפון ישן מופעל במנואלה. באחד הערבים אלישבע הגיעה לשם, מלווה בבחור לבוש מדים. התעלמתי מנוכחותו והזמנתי אותה לרקוד. זה היה תחום שבו התמחיתי, בעיקר מחתונות ואירועים משפחתיים. אימא הייתה אומרת לי,
תסתכל על דודה חנה, או בלה, או דודה אחרת, כל הערב היא יושבת לבד, קח אותה לרקוד.
ואני הילד הממושמע, הייתי רוקד עם איזה גברת שמנה, כשמבטי תר אחרי אובייקטים יותר אטרקטיביים. נחזור לאלישבע. ניסיתי להרשים אותה, לא רק בכישורי כרקדן, אלא גם ביכולתי הרטורית. מהערותיה הציניות הבנתי שהיחס כלפי השתנה. הרושם הזה התחזק בשעה שהיא רקדה עם בן לווייתה, היא הביטה בעיניו, חייכה אליו, הניחה את ראשה על כתפו.
מה כל כך מיוחד בו? שאלתי כשהצלחתי להחליף אתה מילה ביחידות.
שום דבר, אנחנו סתם ידידים, היא ענתה.
ומה איתי? שאלתי בקול נכאים, אני לא ידיד?
אתה כן, היא אמרה, אבל אתך זה שונה, היחסים שלנו הם אפלטוניים.
אני לא בקיא במיוחד בפילוסופיה של אפלטון, אבל מאותו רגע שנאתי את כל מה שהוא מייצג. האם היא לא מרגישה שאני אוהב אותה בכל נימי נפשי? מה הקשקוש הזה, יחסים אפלטוניים? יצאתי אל תוך הלילה. לא יכולתי לסבול יותר, חשבתי שאקפוץ אל מותי, אז היא תבין כמה היא פגעה בי. הרגשתי יד נוגעת בכתפי. מה אתה עושה? שאלה אלישבע שעקבה אחרי, באמת חשבת להתאבד?
אני לא חושב שבאמת הייתי קופץ, אבל לא רציתי להגיד לה את זה, העדפתי לא לענות.
יש כל כך הרבה בחורות יפות בנוף-ים, למה בחרת דווקא בי? היא הושיטה לי יד והובילה אותי בחזרה אל האולם.
הייתה גם סמדר, שיופיה לא היה פחות מדהים מזה של אלישבע, אם כי בעל אופי שונה. סמדר לא היה שמה האמיתי, היא החליטה שהיא לא חייבת לעבור חיים שלמים עם שם בנלי כמו יפה או לאה. שערה בצבע הדבש היה מתולתל, בעיניה בעלות הגוון המשתנה בין כחול לירוק, היה מבט ספק מזמין ספק מתגרה. היא אהבה לפתוח את כפתורי חולצתי וללטף את חזי,
אני מתה על בחורים שעירים, היא נהגה לומר, הם כל כך גבריים.
אבל היא לא נתנה לי לשים עליה יד. שוב הייתי דחוי. אמנם היא עשתה את זה תמיד בחן, מלווה בחיוך, בכל זאת הייתי פגוע, בעיקר מפני שהיא שכבה לא עם אחד אלא עם שני האחים התאומים ראובני בו זמנית, (זאת הרכילות שהופצה בשכונה) ערב אחד, פגשתי את סמדר בדרך לים,
את לא חוששת לטייל לבד על החוף בלילה? שאלתי.
28
ממה יש לפחד? היא ענתה, נועצת בי את מבטה המפתה, אתה רוצה ללוות אותי? כך אהיה מוגנת. לא הייתי זקוק להזמנה נוספת. כל גופי רעד מהתרגשות. הדרך לחוף עברה בין סלעים ומצוקים, הצעתי שנחזיק ידיים כדי שהיא לא תמעד ותפגע, אבל היא ענתה בחיוך לעגני,
אני מכירה את הדרך כל כך טוב שאני יכולה לעבור אותה בעיניים עצומות, היא אמרה, ואכן עשתה את יתרת הדרך בריצה. גם אני עשיתי כמוה, ושנינו הגענו לשפת המים מתנשפים בכבדות. כמה פעמים כבר ציינתי שאירועים כאלה מתרחשים תמיד בליל ירח עם שמיים זרועי כוכבים, זה משעמם כבר לחזור על זה, אבל מה לעשות, גם הפעם הירח שלח אלינו את חיוכו הרחב, והכוכבים הבזיקו כמו אלפי יהלומים. דשדשנו מעט בחול הבוהק ולאחר זמן מה, סמדר חלצה את נעליה והמשיכה ללכת ליד המים כשגלים מרטיבים את כפות רגליה.
את כמו בת הים הקטנה, אמרתי לה.
לא ממש, היא ענתה, בנות ים הן חסרות מין.
הרגשתי איך הדופק עולה, הייתי בוודאי אדום כמו סלק, אילולי האפלה היא לבטח הייתה רצה להזעיק רופא, עמדתי המום ומשותק. כמה אפשר להיות חסר ישע? האם זאת לא בפירוש הזמנה? סמדר הבחינה במצבי, התרחקה מקו המים, ושכבה על הגב, ידיים שלובות תחת ראשה, מביטה בשמיים. שכבתי לידה והעברתי את אצבעותי בשערה. מעודד מכך שהיא לא הביעה התנגדות נישקתי אותה על שפתיה, תחילה בהיסוס, ועד מהרה בלהט שהפך הדדי. קיבלתי אומץ והורדתי את חולצתה, אבל הידיים שלי רעדו כל כך שלא הצלחתי לשחרר את הסגר של חזייתה. כשהיא ראתה שגם בזה אני לא מצליח, היא ריחמה עלי, הורידה בעצמה את החזייה, וחשפה את שדיה המושלמות, ליטפתי אותן זמן מה, ואז שלחתי את ידי ופתחתי את הרוכסן של מכנסיה. זה היה פשוט, אבל להוריד אותם היה כרוך בהסתבכות חדשה. הייתי כל כך להוט לחדור אליה, שגמרתי עוד לפני שהצלחתי להוריד את התחתונים שלה ושלי. פרי גן העדן הוענק לי, ולא ידעתי לנגוס בו. השארתי את שנינו מאוכזבים נורא. לא מצאתי מילים מתאימות כדי להתנצל. סמדר התלבשה במהירות ופנתה ללכת. תרשי לי לפחות ללוות אותך הביתה, אמרתי בקול שבור.
תעשה לי טובה, תעזוב אותי לנפשי, היא אמרה, כמה שנים היא לא דיברה איתי, וכשהתחדש הקשר בינינו, הוא היה קר ומנוכר. את אירועי הלילה ההוא לא הזכרנו אף פעם.
שנה חלפה ללא התרחשויות ראויות לציון. עדיין הייתי במרדף אחר האישה בין הגילים שש עשרה לשישים, המועמדת הפוטנציאלית למגע המיני האמיתי הראשון. אבל הכישלונות הרבים ערערו עוד יותר את ביטחוני העצמי. בעבודה התפתחו קשרי ידידות בין חלק מהצעירים. נהגנו להיפגש בשעות הערב ובסופי שבוע, ובנוסף למסיבות ריקודים שערכנו כמעט כל שבוע, יצאנו לטיולים למקומות שונים בארץ. במיוחד התחברתי עם שניים, משה ואפרים. נהגנו לשיר ולנגן ביחד, (גם בעבודה) והיה כיף אמיתי. משה ניגן על הגיטרה שלו, אפרים היה מתופף על כל דבר שהשמיע צליל, פחים, שולחנות, או כשלא נמצא שום דבר מתאים, הוא היה מרים את החולצה, ומתופף על בטנו. אני, עם קולי הערב הייתי הזמר של הלהקה. על כך עוד יסופר בהמשך. השנה הייתה 1952. באוגוסט התגייסתי לצבא.
להרים את הקסדות! צעק הרב"ט, עמדנו בשורה, עדיין בבגדים אזרחיים. לפנינו על הקרקע היו מונחים המדים והציוד הצבאי שקיבלנו במחסן, בדקנו אם קיבלנו הכול לפי הרשימה אותה קרא הרב"ט בקול. כל פריט שהוא מנה, הכנסנו לתוך הקיטבג. כשסיימנו לארוז, אספנו את הכול ופנינו לכוון המאהל. בכל אוהל היו שש מיטות. על חלק מהן ישבו בחורים לבושי מדים. בשר טרי, הם קראו לנו, למרות שהם עצמם התגייסו רק חצי שעה לפנינו. אחד מהם היה מרקו, בחור שהכרתי בבית הספר של זרם העובדים, אותו הזכרתי באחד הפרקים הקודמים. היינו די מיודדים באותם ימים.
מה המצב? האם אתה מתכוון להתנדב לצנחנים? הוא שאל, היה צליל של ציניות בדבריו.
אני מעדיף לתת לצבא להחליט לאן לשלוח אותי, עניתי.
משאירים אותנו כאן לכמה ימים עד שיפזרו אותנו בין היחידות השונות, הוא אמר בקול סמכותי של חייל ותיק. בינתיים אתה יכול לנוח, שים את הציוד שלך על המיטה הזאת לפני שתופשים לך אותה. הוא אמר בהצביעו על המיטה הסמוכה לשלו. לבשתי את המדים, פרסתי את השמיכות על המיטה, הסתרתי תחתה את המזוודה והקיטבג, ויצאתי עם מרקו לחפש את השקם. לא הספקנו להתרחק כששמענו את הרב"ט קורא לנו, הרס"ר רוצה שתתייצבו במשרדו עכשיו, אז בואו אחרי. הוא פקד עלינו הטירונים החדשים, להסתדר בשתי שורות, ובקצב שמאל ימין שמאל, הצעיד אותנו למשרד הרס"ר. אותי הוא הכניס ראשון.
אני מצחיק אותך? צעק הרס"ר בקול רועם. תמחק את החיוך האידיוטי מהפרצוף.
אני לא מחייך, עניתי.
אל מי אתה מדבר? הוא הרעים בקול מחריש אוזניים.
אני לא מחייך המפקד, חזרתי על דברי.
29
סתום את הפה ותקשיב טוב. אני מכיר את סוג החכמולוגים כמוך, אם אני אשמע תלונה ולו הקלה ביותר, אני אגרום לכך שתצטער שנולדת. הבנת אותי? עכשיו תעוף לי מהעיניים.
ממש קבלת פנים לבבית. חזרתי לאוהל ולתדהמתי גיליתי שהקיטבג שלי עם כל התכולה נעלם. מיד רצתי החוצה לספר לרב"ט, בדרך עצר אותי מרקו, מה קרה? אתה נראה חיוור. הוא אמר, הוא בסך הכל רס"ר, אתה לא יודע שכלב נובח אינו נושך.
שמעתי את התיאוריה הזאת, אבל אותי נשך כלב נובח. חוץ מזה, אני לא מתרגש מהרס"ר, מישהו גנב לי את הקיטבג, ואני הולך לדבר עם הרב"ט, שיטפל בעניין, אמרתי בכעס.
השתגעת? אתה לא הולך לשום רב"ט. תעשה סיבוב במחנה ותחזור בעוד עשר דקות, ובעיקר אל תספר לאף אחד שגנבו לך משהו, אתה רוצה לעמוד למשפט על הזנחת ציוד צבאי? אמר מרקו.
היססתי לרגע, האם אני אשם פחות אם מישהו מבצע עבירה למעני? אבל מרקו לא חיכה לאישור, כשהגעתי לאוהל מצאתי קיטבג עם ציוד מלא על המיטה. אחרי שעברנו מבחנים פסיכומטריים, ומילאנו שאלונים, הועברנו אל היחידות השונות. אני נשלחתי לבה"ד ארבע בצריפין. זה היה בזמנו בסיס הטירונות לחיילים בלתי קרביים. בצריף היו שש עשרה מיטות מסודרות בשני טורים וממוספרות כמו מספרי הבתים ברחוב, בצד שמאל המספרים הזוגיים, ובצד ימין מספרי הפרט. המפקד היה פונה אלינו לפי מספר המיטה, מלבד אותם חסרי המזל, שאת שמם קל לזכור. את שמי שיניתי כמה שנים לפני הגיוס, משפיץ להררי, אבל בתעודת הזהות הופיעו עדיין שני השמות. ומאחר
ששפיץ הוא אחד מהכינויים הרבים של אבר המין הגברי, הוא נקלט מיד בזיכרון.
אני זקוק לשני מתנדבים, שפיץ ומספר אחד, אתם מתנדבים לנקות את השירותים, קדימה בריצה! וזאת הייתה רק ההתחלה, בכל פעם שהיה צריך לבצע איזה עבודה בזויה, זה הוטל עלי ועל המסכן שבחר במיטה הראשונה בצד ימין. השכמנו בשש בבוקר, והתחלנו את היום בריצה של חמישה קילומטרים, אחר כך אכלנו ארוחת בוקר בחטף, אחר כך היינו תוקפים איזה יעד מבוצר, מבצע שכלל מעבר מכשולים, זחילה מתחת לגדרות תיל, טיפוס על חבלים, ודילוג מעל קירות. אבל גרוע מכל היו המסעות. כל יומיים היינו יוצאים למסע של בין עשרה לעשרים קילומטרים, נושאים על גבינו תרמיל עמוס לבנים במשקל חמש עשרה קילוגרם, זה לא כולל את הנשק האישי, שהופך גם הוא לנטל ככל שגוברת התשישות. היה בינינו אחד שלא היה מסוגל להתמודד עם התנאים. שמו היה כדורי, קראנו לו קילומטר, (שוקל קילו בגובה מטר.) כמעט בכל מסע הוא היה מתעלף. היות והמיטה שלו הייתה סמוכה לשלי, הרגשתי אחריות כלפיו, הייתי מניח אותו מקופל על תרמיל הגב שלי ומחזיר אותו לבסיס. בוקר אחד מצאנו אותו תלוי במקלחת.
אחרי שישה שבועות של טירונות קיבלתי הפנייה למוסך המרכזי של חיל האוויר. ביחידה הזאת היה נוהג, כל חייל חדש מתפקד כשומר במשך חודש ימים, אחר כך הוא מתחיל לעבוד במוסך. מגיעים בשמונה בבוקר לעבודה, וחוזרים בארבע וחצי הביתה. אחד החיילים הסביר לי את סדר השמירה, אנחנו חמישה שומרים, הוא אמר בנימה רבת חשיבות. חילקנו את היום לארבע משמרות, שומרים שלוש שעות ביום, ושלוש שעות בלילה. משמרת ראשונה מתחילה בשבע בבוקר עד עשר , ומשבע בערב עד עשר בלילה. משמרת שנייה, מעשר עד אחת ביום וכנ"ל בלילה, השלישית מאחת עד ארבע , והרביעית מארבע עד שבע. בתום היום הרביעי, אתה חופשי לנסוע הביתה, ואתה חופשי עד למחרת בשבע בבוקר. בחיוך רחב הוא סיים את ההסבר. השעות הרבות בין המשמרות, שבהן ישבנו באפס מעשה, הוציאו אותי מדעתי. גלגלתי בראש כל מיני רעיונות איך להתחמק מהעונש הזה, לפתע צצה לי הברקה, פניתי לאחראי המשמרת. יש לי הצעה, במקום להתחיל במשמרת הראשונה משבע בבוקר, נהפוך את הסדר, נתחיל אותה מארבע אחר הצהריים, אחר כך מאחת עד ארבע, וכך הלאה.
ומה יצא לנו מזה? שואל הבחור.
יוצא מזה שאם אתה מסיים את המשמרת האחרונה בעשר בערב, אתה יכול לנסוע הביתה לישון, למחרת יש לך את כל היום חופשי וביום המחרת אתה חוזר לבסיס בארבע אחר הצהריים במקום בשבע בבוקר, במילים אחרות, יומיים חופשה במקום יום אחד, ובלי לפגוע בתפקיד. מה אתה אומר?
30
תגיד לי, למי אתה חושב את עצמך? רק אתמול הגעת ואתה רוצה לשנות פה את כל הסדרים. הוא אמר בכעס. ככה זה נהוג כאן כבר שנים, אם אתה לא רוצה צרות, אז תשמור את הפה שלך, ותעשה מה שאומרים לך.
כנראה העלבתי את הבחור קשות אם זאת התגובה שלו. החלטתי לנקוט גישה שונה.
אני מתנצל, לא התכוונתי להרגיז אותך, כדי להוכיח את כוונתי אני מוכן לעשות משמרת כפולה ביום הראשון, ואם הניסיון לא יצליח, נוכל תמיד לחזור לסידור הקודם. הלוגיקה כמובן לא הובנה, אבל ההצעה בעניין המשמרת הכפולה הייתה מפתה, וכך סגרנו את הנושא.
צריפין למי שאינו מכיר הוא מחנה צבאי במימדים של עיר, עם מרכז קניות, שתיים או שלוש מסעדות, ובית קולנוע. כל יום הקרינו בו סרט שונה. היות וקולנוע היה משחר ילדותי אהוב עלי, העדפתי לא פעם להישאר בבסיס, במקום לחזור הביתה רק כדי לישון שם, ולחזור השכם בבוקר לבסיס. סיבה נוספת להעדפתי זו היו המסיבות. דבר ידוע הוא שחיל האוויר הישראלי הוא הטוב בעולם בזכות טייסיו. מה שפחות ידוע, הוא שהטייסים האמיצים האלה, התמחו בארגון מסיבות שלא היו מביישות את נשפי הפאר בארמונות המלוכה לאורך ההיסטוריה. בימים האלה התיידדתי עם פימה, בחור שהגיע ליחידה בערך ביחד איתי. הוא היה יפה מדי בשביל גבר, עם עיניים בצבע כחול סגול, ועור חלק. חיילים רבים הציקו לו כי הם החליטו שהוא בוודאי הומוסקסואל, עם הופעה כזאת לא יתכן אחרת. באותה תקופה זה היה קלון מהגרועים ביותר. אינני יודע עם הייתה לו משיכה לגברים, הוא לא הראה שום סימן לכך. לעומת זאת הצלחתו עם נשים הייתה מעוררת קנאה. בכל פעם שיצאנו בערב ביחד, הייתה איזה חיילת צמודה אליו. הוא גם ידע איפה ומתי מתקיימת מסיבה, כך שבילינו את הערבים בין צפייה בסרטים וריקוד במסיבות. מידי פעם פימה היה עושה לי הכרה עם איזה בחורה, בצירוף תדריך קצר איך להגיע איתה למצב מאוזן, אבל זה לא פעל, עד היום אני תמה אם ההנחיות שלו לא היו יעילות, או שהגישה שלי הייתה שלומיאלית. על רחבת הריקודים לעומת זאת הייתי ולנטינו. (הניסיון שרכשתי עם הדודות באירועים משפחתיים, תרם את תרומתו.) אבל כשנשארנו לבד אחרי הריקודים, וניסיתי לנשק את בת זוגי לריקוד, חזר שוב ושוב הסיפור המוכר.
יום אחד פימה ארגן לנו פגישה עיוורת עם שתי חיילות, נחמה וחנה. פימה אמר מראש שאני אבחר מי מהשתיים תהיה בת הזוג שלי. לי זה לא משנה, הוא אמר, עם שלי לא תמצא חן בעיני, יש לי מספיק מועמדות אחרות.
שתיהן היו יפות בעיני, ובחרתי בנחמה, כי היא הייתה הנמוכה בין השתיים, ובחורות גבוהות הגבירו אצלי את רגשי הנחיתות שהיו לי ממילא. אחרי כמה ריקודים צמודים, בהם היא הניחה את ראשה על כתפי, נחמה הציעה שנתפוס טרמפ העירה ונטייל קצת במקום להצטופף בין הרוקדים שדורכים לה על היבלות. אני לא סבלתי במיוחד מהצפיפות, אבל ההצעה שלה נשמעה לי פותחת אפשרויות חדשות. הודעתי לפימה שאנחנו פורשים, ולאיחולי הצלחה ממנו יצאנו אל הכביש. עלינו על מכונית לכיוון תל אביב. לפני הכניסה העירה נחמה ביקשה מהנהג לעצור,וירדנו מהרכב.
אני רוצה שנמשיך מכאן לרמת גן, היא אמרה.
מדוע לא תל אביב? כאן הרבה יותר תוסס, אמרתי. חוץ מזה, אני חייב לחזור עד אחת בלילה.
אל תדאג, אתה תגיע בזמן, אמרה נחמה, אני נולדתי ברמת גן, שם אני מרגישה בבית.
אז ההורים שלך עיראקים? התלוצצתי, הייתי בטוח שהיא אשכנזייה.
כן נכון, הם מעיראק, יש לך בעיה עם זה? היא אמרה בכעס,
אני מתנצל על חוש ההומור המטופש שלי, הייתי בטוח שאת ממוצא אירופאי, לכן הרשיתי לעצמי להתלוצץ על הנושא, אבל באמת אין לי שום דבר נגד עדות המזרח, כמה מהחברים... הרגשתי שמוטב לא להוסיף להג, כל מילה רק הגבירה את הכעס שלה.
31
איך אני יכול לפייס אותך? ניסיתי גישה חדשה.
תפסיק לדבר כל כך הרבה, פשוט תחבק אותי, היא ענתה.
כאן באמצע הרחוב? שאלתי מופתע. (ממש דון ג'ואן)
מדוע לא? האם זה מנוגד לחוק? היא שאלה בלעג.
חיבקתי ונישקתי אותה להנאתם של אנשים שהתחילו להתאסף סביבנו. להזכירכם שמדובר בשנת 1952 באותה תקופה לא היה נהוג להתנשק בפומבי. שבע רצון מהתעוזה שלי הנחתי זרועי על מותניה והמשכנו במעלה הרחוב. אחרי כמה דקות נחמה אמרה,
אני גרה בבית ממול, אולי נעלה אלי לחדר?
בדמיוני עלו כל מיני תמונות ארוטיות, הרי לך בחורה משוחררת, היא רק בת שמונה עשרה, ויש לה דירה אליה היא מזמינה את בן זוגה כבר בפגישה הראשונה. היא כמובן צודקת, למה לבזבז זמן? החיים קצרים, וכדאי להפיק מהם את כל ההנאה האפשרית. בעודי שקוע במחשבותי נפתחה הדלת ומולי עמדו גבר גבוה ורחב, עם רעמה מכסיפה, ואישה שמנמנה ונמוכה, עם שיער בצבע חינה.
תכירו, זה אברהם, היא אמרה,
שב בבקשה, אמר האב אחרי שנכנסנו, תשתה משהו? לפני שהספקתי לענות הוא מזג שתי כוסות ערק. אני לא דלוק על משקאות חריפים, וערק אני ממש לא אוהב, אבל לא רציתי להעליב אותם, אז בלעתי את המשקה כמו שלוקחים תרופה.
מה המקצוע שלך? שאל האב.
אני בסך הכל רציתי לבלות, ופתאום אני בחקירה,
סליחה, לא שמעתי את השאלה, חשבתי שהוא יראה שאני לא רוצה לשתף פעולה וירפה מהעניין.
השאלה שלי הייתה איך אתה מתכוון לפרנס את הבת שלי אחרי שתשתחרר מהצבא? הוא שאל בנימה תוקפנית
לא סתם חקירה, מארגנים לי כבר חתונה.
זה הערב הראשון שאני יוצא עם נחמה, אמרתי עושה כמיטב יכולתי להישמע רגוע, ואין לי כוונה להתחתן איתה.
אז מה אתה כן מתכוון לעשות? איש צעיר, הוא שאל בקול מאיים.
ברגע זה אני מתכוון לחזור לבסיס, למלא את תפקידי, ולשרת את המולדת. תודה עבור האירוח.
נחמה נשארה כל העת עומדת ליד אימה, ראיתי שהיא החווירה כמי שעומדת להתעלף, דמעות זלגו על לחייה, יצאתי בלי לומר שלום. את נחמה לא ראיתי מאז.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
