פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 428 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים האם אנדרואידים חולמים על גשם. גשם גופריתני
ישבתי על הכיסא בדירתי הקטנה. מול השולחן. תחת ידיי הייתה מכונת הכתיבה הישנה שירשתי מסבי. על הנייר המרשרש הופיעו המילים "לא אהיה עוד סיפור שלפני השינה." התמתחתי לאחור, תוהה מה הפשר של כל זה. "ג'ולייט," מלמלתי לעצמי. "היא הרגע הייתה כאן, לידי. ופיורי... רק... חלום? הזיה?" גלגלתי את הדף החוצה, ראיתי לצד המכונה ערימת דפים גדולה, ביניהם מילים על גבי מילים על גבי מילים של חוויות וזכרונות שעברתי בראשי. כיצד זה ייתכן? אור הניאון התעמעם קלות ויכולתי לשמוע את הגשם מקיש בחלון. תחושה מוזרה ניכרה בי, כמו משהו מוכר כל-כך התחולל כאן. היבטתי בחלון שוב, גשם אכן הקיש בחלון. "גשם!" קראתי אליו. הוא חייך לעברי וניגשתי לפתוח אותו שלא יתרטב יותר מדיי. "בוא תיכנס, בבקשה!". הוא לבש חליפה דמוית-עור צמודה, פניו החיוורות היוו קונטרסט לעיניו ושיערו השחור הארוך והרטוב. אך גופו היה יבש לחלוטין. "ריין," הוא אמר. "הגיע הזמן שנדבר." הובלתי אותו אל כורסת הארגמן האדומה הגדולה, והתיישבתי מולו בכיסא עץ קטן. כיביתי את אור הניאון ונתתי לצלליות החדר לאנפף לפי מקצב נשימותינו והגשם היורד באינות. "גשם," התחלתי לאחר דקה של דומיה. "עבר זמן רב."
"אתה יודע היטב מדוע הגעתי הנה," אמר. "אתה יודע היטב שרגעי החסד האלו בינינו הם כה נדירים, כמו השקט שלפני הסערה."
רגעי הטירוף בממלכת גשם הכו בראשי כחזיזי מוות המטיחים פחדים בעוונותיהם. "גשם," לחשתי לו. "מה יהיה עלינו? איך נשרוד את קרב הדמים המשולח כל רסן הזה?"
ראיתי לפתע כי הדירה כבר לא הייתה דירה. הקירות הוטמעו בערפל המגפתי ונפרשו אל עבר רחובות גשומים ואפלוליים, פילק מזוהם הצטבר ברחובות, ולצידנו השתרעו בניינים רבי קומות, מאוכלסים בשקט מצמרר ובאפס יצורים חיים. "בוא אחריי," הוא אמר כשנגע בי, ולפתע השתגרנו לאחד מאותם בניינים, אל דירה לא מאוכלסת שריהוטה כבר העלה עובש זה מכבר, והרצפה הייתה אפופה בשלוליות מטונפות כשהגשם חדר מבעד לחריצי הקירות כמו לעד נועד לשטוף את החיים מעל פני האדמה המקוללת הזו.
"כאן הכול התחיל," אמר לי. "כאן, בבניין ברדבורי." נשמעה דפיקה על הדלת. דפיקה שהדהדה בעוצמה כהד הנישא במרחב ובזמן שבמערת אפלטון. "מי זה עלול להיות?" שאלתי אותו, אך פניו נטמעו בצלליות, בוחנות אותי כמבעד למסך ערפל קיומי. קמתי וניגשתי לדלת, פותח אותה רק בקצת. נערה עמדה שם, מביטה בי. שיערה השחור גולש על כתפיה הצנומות. זרועותיה משולבות על חזה הקטן, החשוף. "מי את?" שאלתי אותה למרות שעמוק בפנים ידעתי את התשובה. "פריס," היא אמרה. ראיתי שפניה היו חיוורות ועיניה היו מאופרות בשחור כמו ראקון. "סטראטון?" שאלתי אותה, והיא הנהנה לחיוב, כמו היה זה לא יוצא דופן בכלל שידעתי את שם משפחתה. "הגעתי לכאן לפני זמן מה," אמרה. "אני לגמרי לבד כאן, בכלל לא ידעתי שיש מישהו נוסף בבניין הנטוש הזה."
"פריס," לחשתי. "בואי תיכנסי," הזמנתי אותה פנימה בעודה רועדת. הבאתי לה שמיכה מחוררת מעש שמצאתי על הספה הממורטת.
"לפעמים אני שומעת את הקירות נושמים, מתכווצים, את החלל הריק פועם וחורק." אמרה. "זה מפחיד אותי עד העצם, ריין." ידיעתה את שמי גם כן לא הפתיעה אותי יותר.
ראיתי עכביש קטן מטפס על מסעד הכורסא שעליה ישבה, היא הרימה אותו בכף ידה. ראיתי את עיניה נשלחות אל זוג מספריים שעמדו על השידה שלצידה. "אל," אמרתי לה, והיא שיחררה את העכביש לחופשי. "מה את עושה כאן, פריס?" שאלתי אותה. "מה המשמעות לכך?"
"אחרי שפולוקוב מת," היא אמרה, "נותרנו רק אני ורוי. הוא מסתובב כאן איפשהו, וודאי תתקל בו בהמשך. יש לך אולי קצת מרגרינה? קשה למצוא פה מצרכים לא מקולקלים באזור." שמעתי קול יללה כמו של תן מהדהדת במתחם, עזבתי אותה בדירה ופסעתי החוצה. הגג הפעור חשף בפניי מבעד לטיפות הגשם ספינת צפלין ענקית עם מסך פלזמה המקרין פרסומות מסחריות: "בואו הצטרפו אל המושבות שמחוץ לאדמה, הזדמנות להתחיל שוב עם אפשרויות עשירות והרפתקאות חדשות."
ואז אחר-כך נשמע ג'ינגל יפני שהדהד ברחבי המתחם כמו תפילת המוהאזין.
שמעתי קול חריקת בלמים בחוץ, מסוקרן ירדתי במדרגות הלולייניות לבדוק מה פשרו. "ריין," פריס קראה אחריי. "אני הייתי סכיזופרנית, השתחררתי מבית החולים והערמתי על לואיס רוזן. במחלקה שלצדי הייתה קטי אגמונט-שארפ, אתה וודאי זוכר אותה מדברי האיש המת." התעלמתי מדבריה חסרי הפשר והמשכתי לרדת, מגיע לתחתית הבניין. פיצוץ של ריסוק נשמע כשמכונית פרצה פנימה דרך חלונות המתחם. הדלת של המכונית הישנה נפתחה, ובפנים ישב אדם מצולק וחסון. "ווהן," אמרתי. "רוברט ווהן."
"היכנס," אמר לי. "באלארד נעלם. אבל אין זה רלוונטי יותר. גאס מסר לי שפריסטין מחכה לך במטוס הבוער." נכנסתי פנימה בלא לומר דבר. כל העניין נראה מוזר מכפי שיכולתי להכיל. החלנו לנסוע. ווהן נהג כמו מטורף, עוקף מכוניות, מתחכך במתכת כמו לקראת תאונה, פוגע בפגושים, מנתץ מראות צדיות, נראה היה כמו היה נסער. "עדיין לא הצלחתי לשחזר לחלוטין את תאונת הדרכים של אליזבת טיילור," אמר. "סיגרייב מתכנן משהו, אני בטוח בכך. הוא רוצה לקחת לי את התהילה." הוא חבט בהגה ברוגז. "זה הפרויקט שלי!" המדען הברוטאלי צעק ובמרפקו שבר את החלון שלימינו. הוא עלה על הנתיב השמאלי בכיוון הנגדי לתנועה והמכונית התדרדרה דרך גדר מתכת, פורצת לתוך סמטה עם פחים בוערים, מפספסת במקרה רוכבי אופניים עם פעמונים מרשרשים. "פריסטין נוצרה בין היתר בדמותי," אמר לפתע. ופניו ריצדו לרגע בודד כפניו של טיילר דארדן וחזרו להיות פניו המצולקות של ווהן. יכולתי לראות את תווי פניה של הנערה ההרסנית בפניו הקשות, האלימות. "ריין, הגעת!" שמעתי את גאס צועק לצד מכוניתו מעלה האדים, כמו הרגע הגיע. ואז ראיתי את המטוס מתרסק מעלינו דרך הבניינים ופוגע במגרש החניה שבהמשך, מכוניתו של גאס שבאופק נמחית מעל פני האדמה, המטוס הגיע לכדי עצירה. "כדי שתצא מפה, מיד!" אמר ווהן ופתח את חגורת מכנסיו, מוציא את איבר מינו הגדול ואחז בו בידו האחת כשבידו השניה הוא מסובב את הרכב לאחור ונמלט מכאן בקולות שאון. פסעתי הלאה, מבועת, אל עבר מטוס הנוסעים הקרוע לרווחה. מחפש אותה בין הגוויות החרוכות. ואז ראיתי אותה, עומדת על הר הגוויות, ערומה ומצולקת כביום היוולדה. היא סובבה את פניה לעברי, אמנית המרמה והתוכחה בכרטיס אקספרס לגיהינום.
"ריין הקדוש," שמעתי את הליחשוש המהביל בין מבוכי הפורטרטים הישנים שעיטרו את הקירות. הייתה זו נערה ערומה בכנסיה פגאנית שמספר נושים קורעים אותה לגזרים. מתחת לתמונה נכתב "מותה של היפאטיה שבאלכסנדריה," הנערה הייתה ג'ולייט, ומענותיה היו כפילות של ג'סטין. בתמונה אחרת, נערה אחרת, ג'סטין, נלחמה במרבה רגלים עצום עם פלוגה של לוחמים, התמונה תיארה אותה עומדת עם המצ'טה על כתפה, מחייכת בעונג כשגופת הרמש הענקית שמאחוריה שוכבת מתבוססת בדמה למרגלותיה. וכך נמשכו התמונות, ואני התקדמתי, מבועת יותר ויותר. הגעתי לתוך חדר קטן, הייתה זו בקתת עץ. "אמרתי לך סבתא גרטה שאחנך אותו במו ידיי," אמרה פריסטין לכיסא ריק שלצדה. פניה צלליות בוערות באימה נכוחה. "אל מי את מדברת, פריסטין?" שאלתי אותה, אך אז פניה הנרקבות של גרטל הופיעו בריצוד טורדני כגוויה הישובה על הכיסא, "הרוג אותי," אמרה ופריסטין הרימה את פניה הבוערות מעלה והחלה לצחוק בקול נורא. והבקתה החלה לבעור מיד, רעש עצום נשמע כשהגג נפער ומלאך טיטאני עצום בעל גוף משולש וציפורניים חדות קרע את קירות הבקתה בכדי לתפסני, פריסטין וגרטל המתה מביטות בי באימה צרופה. נמלטתי משם, לוחות העץ הבוערות נופלות מכל עבר, מבקשות להרגני. הגעתי לצומת דרכים, מצד ימין היה שלט שבו נראתה תמונת המטוס הבוער, ומצד שמאל נראה איור המתאר יצור קדמוני ומעוות. הבית החל לקרוס סביבי ונאלצתי לברוח לשם, אל הטירוף המחכה לי.
חושך. "ריין," שמעתי קול. הייתי על גג בניין הברדבורי שוב. היה זה רוי באטי, שיער הפלטינה הרטוב שלו דבוק למצחו, עיניו המבעיתות, החמות, חודרות לתוכי כשהתיישב בשיכול רגליים על הרצפה הרטובה מבעד לגשם השוטף כל הגיון רציונאלי. "הכול מגיע תמיד לידי זה, ריין," אמר. "כל הרגעים הללו אבודים בזמן כמו טיפות בגשם," אמר, ופניו הפכו לפניו הקודרות של גשם. "הגיע הזמן למות," אמר, וחשיכה אפפה את הכול.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? טופי (ל"ת)
-
