פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 359 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים סיפור חיים פרק 5 . אני מתנצל על שגיאות הכתיב, אשתדל לצמצם עד כמה שאפשר בפרקים הבאים A.B.
21
פרק חמש: הצטרפותי למעגל העבודה.
התור בלשכת העבודה היה ארוך במיוחד באותו יום. קיווינו שעד שיגיע תורנו, לא תהיינה עוד הצעות עבודה. התחלנו כבר לשנוא את העבודה בשדה. כל היום כפופים בשמש הלוהטת, לא תענוג גדול. כשהגענו אל האשנב אמר הפקיד, מצטער אין עבודה בחקלאות, אבל אם אתם מעוניינים, דרושים עובדים לאדרת, מפעל לטווית כותנה, אין צורך בניסיון קודם. למחרת בבוקר עמדנו דניס ואני מול מטוויה וקיבלנו הסבר קצר על העבודה. זה פשוט מאוד, אמרה ניצה מנהלת המשמרת. הינה כך קושרים את החוטים שנקרעים.
תמהתי איך ילדה כזאת כבר נהייתה מנהלת, כי ניצה הייתה נערה תימנייה שנראתה בת שש עשרה, אבל התברר שהיא בת עשרים ושמונה, ואימא לשני ילדים. אחרי שנים התברר לי שזה נפוץ אצל בני העדה התימנית, זה אצלם בגנים. מה שהיא הסבירה באמת נשמע פשוט, אבל צריך לבצע את הקשירות האלה במהירות, כי גלגלי המכונה ממשיכים לנוע, ואם לא עומדים בקצב, החוטים יוצרים מה שנקרא בעגה, פלונטר. חשוב לציין שמדובר על כמאתיים חוטים שנעים במהירות בין הסלילים, ולפעמים פוקעים שניים או שלושה חוטים בו זמנית. וכבר ציינתי שאחד הדברים שבהם אני לא מצטיין, זה זריזות ידיים. אז נמצאתי מתרוצץ מצד לצד קושר חוט אחד פוקע חוט אחר, (למה זה קורה דווקא במכונה שלי?) כשהייתה מצטברת כמות של חוטים לא קשורים, הייתה המכונה נעצרת, כך שגרמתי יותר נזק מתועלת. אחרי כמה ניסיונות ללמד אותי, ראתה ניצה שאני חסר תקנה, והעבירה אותי למחלקת התחזוקה, שם היו זקוקים לעוזר. מנהל המחלקה נתן בידי משמנת והראה לי מה עלי לעשות. הפעם היה מדובר בעבודה ממש פשוטה, צריך להזליף כמה טיפות שמן על המסבים והצירים, הוא אמר תוך כדי הדגמה. כל היום לעבור על אותה פעולה, שפריץ אחר שפריץ ושוב ועוד. הרגשתי שאני בסרט של צ'רלי צ'פלין " זמנים מודרניים" כך עברתי ממכונה למכונה עד שאחת העובדות, שלא סבלתי מהרגע הראשון, העירה איזה הערה בעניין השלומיאליות שלי. כיוונתי אליה את המשמנת ולחצתי על כפתור ההתזה, אבל היא התכופפה, וניצה שעמדה מאחוריה חטפה את סילון השמן בפנים. קיבלתי תשלום עבור הימים שעבדתי, והציעו לי לעשות צרות במקום אחר. כך הסתיימה הקריירה שלי בתחום הטקסטיל.
כל הדרך הביתה שקלתי איך לנמק את דבר פיטורי לדויד או לאימא, אבל הם לא היו בבית. מצאתי רק את צובי ישנה במיטתה. כמה פעמים חלמתי לשכב איתה. ידעתי ששלושת הבנים של דויד כבר נהנו מחסדיה, היא לא התאמצה להסתיר את זה, אפילו שמעתי אותה מתרברבת על כך בפני דניס כשהן חזרו לילה אחד מאוחר, ואני העמדתי פני ישן. מדוע אין לי את אותה זכות? הרי יעקב, הצעיר בין השלושה, היה מבוגר ממני בעשרה חודשים בלבד. התיישבתי על המיטה לידה, בזהירות הסרתי מעליה את השמיכה. היא הייתה חצי עירומה, רק תחתוניה הדקיקים היו עליה. ליבי הלם בעוצמה כזו שחשבתי שהיא תתעורר מהרעש, אבל היא לא פקחה את עיניה, גם כשליטפתי בעדינות את שדיה היא נשארה עצומת עיניים, לא מודעת לנוכחותו של האנס שעמד לפגוע בתומתה. דמי רתח בתוכי הרגשתי שהוא עומד לפרוץ מגופי. גם צובי התחילה לנשום בכבדות, הייתכן שהיא מתרגשת בלי להתעורר? הליטופים שלי הלכו וצברו תעוזה. עד שממש חפנתי את שדיה וגיריתי את פטמותיה. בשלב זה כבר היה לי ברור שהיא לא ישנה, אלא מעמידה פנים משום מה. ניסיתי להוריד את תחתוניה, אבל עדיין בלי לפתוח עיניים, היא הסיטה את ידי בעדינות. ניסיתי עוד מספר פעמים, אבל היא לא נתנה לי לעבור לשלב הבא.
למה את מתנגדת? שאלתי בלחש.
כי אתה עדיין ילד, היא ענתה, וכיסתה את גופה בשמיכה, מסתובבת לצד שני.
בוש ונכלם חזרתי לחדרי, אני כבר כמעט בן חמש עשרה והיא קוראת לי ילד. ומה בנוגע ליעקב? בזכות עשרת החודשים הנוספים הוא כבר גבר? שנאתי אותה, רותח מזעם יצאתי מהבית והלכתי לכוון מרכז המושבה. בדרך כלל לא היה לי כסף, נהגנו למסור לדויד את הכספים שהרווחנו, והפרוטות שקיבלנו כל יום שישי כדמי כיס שבועיים, היינו מבזבזים עוד באותו יום. אבל היות ודויד ואימא לא היו בבית, השקית החומה עם הכסף שקיבלתי הייתה בכיסי.
22
ניגשתי לקיוסק מול העירייה, (זה שהפך השנה לבית קפה) במטרה לקנות כוס גזוז. שתי ילדות ניהלו משא ומתן עם המוכר, מה הן יכולות לקנות בפרוטות שברשותן. בחור שנראה בגילי דחק את כולנו הצידה וביקש קופסא סיגריות. תפחתי קלות על שכמו, סליחה, אתה לא רואה שיש פה תור ?
תעוף מפה לפני שאני שובר לך את השיניים הוא ענה, מנפנף אגרוף קפוץ מול פני.
אם אתה כזה גיבור, בוא הצידה נראה אותך, עניתי מנסה להראות בוטח בכוחי.
התרחקנו מעט ובמיומנות של מתאבק תפסתי אותו בצוואר כמו שראיתי בהרבה סרטי קולנוע. אבל ליריבי לא היה עניין בקולנוע, הוא תפס אותי באשכים ולחץ עליהם עד שנהייתי כחול. למזלי כמה בחורים שהתקבצו כדי ליהנות מהמחזה הפרידו בינינו. כואב ומושפל חזרתי הביתה ונכנסתי למיטה. לא עניתי לשאלות הרבות לסיבת התנהגותי. צובי אמרה שאני סובל משברון לב, אפשר לומר שהיה בזה משהו.
בעקבות הניסיון שרכשתי כטכנאי תחזוקה, (שימון מסבים) ביקשתי לקבל הפנייה לעבודות בתחומים טכניים. לא עוד ניכוש עשבים שוטים בגן ירק, אלא עבודה מקצועית, כראוי לבחור אינטליגנטי. לאחר המתנה של כמה ימים, התחלתי קריירה של אינסטלאטור. כל היום חצבתי תעלות בקירות, לצורך הכנסת צנרת. למרות שזו הייתה עבודה מפרכת לא היו לי תלונות, כי הרי אני ביקשתי את זה, וזה היה בכל זאת עדיף על העבודה בשדה. אחרי זמן מה עליתי בדרגה, הבוס הרשה לי לחתוך צינורות ולעשות בהם הברגות. אלא שגם זה לא עמד בפסגת חלומותי, אז ביקשתי מפקיד הלשכה, לחפש עבורי עבודה במקצוע אחר, כמו למשל מכונאות רכב. למען האמת כבר בגיל שש ראיתי את עתידי במכונאות. בסמוך לבית שבו גרנו היה מוסך קטן. נהגתי לצפות בהתפעלות במכונאי שהיה מפרק מנועים מתקן אותם, מרכיב בחזרה וראה זה פלא, זה פועל. ביום הראשון במוסך, עברתי את טכס הקבלה הסטנדרטי. שלחו אותי למחסן להביא כלים שלא קיימים, או אמרו לי לפרק פקק מאגן השמן, כשזחלתי החוצה מתחת לרכב, הייתי שחור כמו אל ג'ולסון בסרט "זמר הג'ז"
בסוף היום הסבירו לי שכל עובד חדש עובר טכס כזה, ושהתקבלתי.
בהרצליה פתחו בית ספר ערב כדי להעניק השכלה לנוער שעובד בשעות הבוקר. נרשמתי ללימודים שמח שאוכל להשלים מעט מהחומר שהיה חסר לי. עברו שנתיים מאז שעזבתי את המוסד החקלאי במגדיאל, ושם אפילו לא סיימתי את כיתה ו'. היו שם כשלושים תלמידים מחולקים לשתי כיתות, אחת ברמה של כיתה ג' בערך, והשנייה של כיתה ו'. לכל כיתה היה מורה אחד שלימד קצת דקדוק קצת חשבון, בקיצור הדגש הוא על קצת. האמת שדי השתעממתי, כי הרמה הייתה, עם לנקוט בשפה עדינה, נמוכה. לכיתה ו' שאליה שובצתי הכניסו את הנערים שהשכלתם עברה ולו במעט את הרמה של כיתה ג', והאמרה שחוזקה של שרשרת תלויה בחוליה החלשה, קיבלה שם את ביטויה המלא. יום אחד עמדתי בכניסה לקולנוע, בוחן את התמונות של הסרט המיועד להקרנה באותו ערב. זה היה משהוא עם דינוזאורים. הרגשתי שמישהו עומד מאחורי. הסתובבתי וזה היה חיים המורה שלי.
אתה מתעניין בדינוזאורים? הוא שאל.
אתה מתכוון למפלצות האגדתיות האלה? שאלתי, מצביע על התמונות.
להבדיל מאגדות, היצורים האלה היו קיימים על פני כדור הארץ לפני כשבעים מיליון שנים, הוא אמר, והם נכחדו כתוצאה מהתנגשות של מטאור בכדור הארץ, או אולי מאיזה תופעת טבע אחרת, יש על כך חילוקי דעות בין המדענים.
נדהמתי מהידע שהוא הפגין. מאותו יום, הפכו השעורים לחוויה חדשה. כל יום נפרשו בפני תגליות חדשות. בשעה שיתר התלמידים פתרו תרגילים בחשבון, או עשו עבודות בדקדוק, ניהלתי עם המורה שיחות על כל נושא שעניין אותי, ספרות, היסטוריה, טבע, מין, ואפילו קצת מתמטיקה. בכיתה פגשתי את יסמין. הגוף שלה לא הזכיר את ברבי, אבל היו לה פנים יפות, ומה שבלט אצלה במיוחד היו השדיים, שהיו מפותחות יותר מהרגיל אצל נערות בנות חמש עשרה. (היום בגיל הזה הן נראות בנות עשרים) למרות שלמדנו באותה כיתה, לא דיברנו בכלל על הלימודים. היא גרה בשכונת הפחונים, שלימים הפכה להיות, נוה עמל, כמאה מטר מבית הספר. שדה בלתי מעובד הפריד ביניהם. אחרי הלימודים הצעתי ללוות אותה הביתה.
23
בערב הראשון חצינו את השדה אוחזים ידיים, אבל תוך זמן קצר היחסים הפכו יותר חמים, הדרך אל ביתה לקחה כשעה, היא עשתה את אותו מרחק לכוון הפוך בחמש דקות. החיבוקים והנשיקות הפכו נועזים ולוהטים מיום ליום, נשימתה הכבדה וגניחותיה הצביעו על כך שהיא נהנית לא פחות ממני. בשעת העבודה דמיינתי איך אנחנו מתעלסים בלהט, בתנוחות שהתיאורים בקמה-סוטרה נראים כמו סיפורי ילדים לעומתם. לבסוף הגענו ערב אחד לידי מימוש החלום, היה ליל ירח מלא ( איך זה שהקטעים הרומנטיים קורים תמיד בליל ירח ? ) סטינו מעט מהמסלול הרגיל, ומצאנו אזור מוסתר על ידי שיחים. התנשקנו והתגפפנו בלהט, פרמתי ביד רועדת את כפתורי חולצתה, כשהתמודדתי עם הסגר של חזייתה, שוב התברר לי עד כמה אני מסורבל. את החצאית הורדתי ללא קושי. אבל כשניסיתי להוריד את המחסום האחרון לפני הכיבוש הסופי, היא אחזה בתחתוניה בכוח.
מה קרה? היה נדמה לי שאת רוצה אותי, אמרתי בקול ניחר.
אני מאוד רוצה, אבל אני לא יכולה, האחים שלי יהרגו אותי אם הם ידעו שאני לא בתולה. היא ענתה. ראיתי דמעות זולגות על לחיה. אתה יודע שאני מטריפולי, היא הוסיפה.
מה יכולתי לעשות? כל הגוף שלי רעד. הרגשתי את הזיעה זוחלת במורד עמוד השדרה. לא רציתי שהיא תמות בגלל התשוקה שלי. בסך הכול רציתי להיפטר מהבתולים שלי, לא היה אחד מחברי שלטענתו עוד לא שכב עם אישה. ( האם רובצת עלי קללה בגלל שנולדתי במזל בתולה ? ) זועם פניתי לאחור והתרחקתי בריצה מהמקום, משאיר את יסמין חצי עירומה לבד בשטח. אחרי כמה דקות עברתי להליכה, מנסה להשיב לעצמי קצב נשימה מתון יותר. במרחק מה שמעתי את יסמין בוכה. איך היא הספיקה להתלבש ולהשיג אותי בריצה ? חשבתי. מצפוני הציק לי על הצורה שבה השארתי אותה לבד. הלכתי לקראתה ואז הסתבר שזאת לא יסמין אלא נערה אחרת, ששלושה בחורים התנכלו לה. הם החזיקו אותה בכוח, ותלשו את בגדיה. דבריו של ריצ'רד הדהדו בראשי, "תקוף את היריב לפני שהוא יתקוף אותך" התייצבתי מול אחד מהם והכנסתי לו בכל כוחי מכת אגרוף בלסת. הבחור התמוטט כמו סמרטוט. מי עוד רוצה לחטוף ? שאלתי, עומד מוכן קמוץ אגרופים. בינתיים אספה הבחורה את בגדיה וברחה מהמקום. שני הבחורים שקלו את ההצעה שלי אבל כשהם ראו את חברם קם בקושי על הרגליים, הם הסתלקו מהמקום. מאותו יום יסמין לא החליפה איתי מילה. רציתי לשאול אותה איך בדיוק האחים שלה היו אמורים לגלות שהיא לא בתולה, אבל לא העזתי.
השנה היא 1949 רק שנה עברה מתום מלחמת השחרור. סיסמאות כמו "כל הארץ היא חזית כל העם צבא" הושמעו בכל מיני הזדמנויות, כמובן שרציתי לתרום גם את חלקי לביטחון המדינה, אז הצטרפתי לגדנע. הפעילות כללה אימון בנשק, התמצאות בשטח, וקרב מגע. המדריך החליט שאני יכול להיות חייל למופת, ושלח אותי לקורס מפקדי כיתות, שהתקיים בבסיס צבאי בראש הנקרה. השיעור הראשון בקורס היה הגנה עצמית. העמידו אותנו במעגל, מדריך הג'ודו ניצב במרכז ופתח באלה המילים, מה שיקבע אם תגברו על היריב הוא לא הכוח הפיזי שלכם או של הניצב מולכם, אלא הטכניקה בה תשתמשו בכוח שלכם ושלו לטובתכם. כדי להמחיש את התיאוריה שלו, הוא הדגים על כל אחד מאיתנו, תרגיל שבסופו שכבנו מעולפים על הקרקע. עם הבנות שבינינו הוא היה קצת פחות אגרסיבי. בכל מקרה זה היה מאוד משכנע, עד כדי כך, שחלק מאיתנו התעלפו עוד לפני שהוא נגע בהם. למזלי התרגיל שהוא הדגים עלי היה חסימת עורקי הצוואר, פעולה שמונעת מהדם להגיע למוח. ואמנם זה גורם לאבדן ההכרה תוך מספר שניות, אבל לפחות בלי לגרום לכאב. הבחורים כל כך התרשמו מהתרגיל הזה, שהם ניסו אותו עלי הרבה פעמים במשך הקורס. בסך הכול הייתה שם לא מעט אלימות, אבל היה בזה גם צד חיובי. זה הקשיח אותי במידת מה. מה שהפתיע אותי היא היכולת שגיליתי כצלף. זאת למרות הראיה הלקויה שלי, או אולי דווקא בזכותה. אני רואה את הכול קטן יותר מגודלו האמיתי, לכן אני פוגע בדיוק במרכז המטרה. (מה דעתכם על הנימוק הזה?) על כל פנים, בזכות השתתפותי בקבוצת הצלפים, פגשתי את מיכל בת-הרים. איך אתאר את יופייה, היא הייתה פשוט הנערה היפה ביותר שפגשתי בימי חיי. נסענו לתחרות ירי שעמדה להתקיים במרתף של מנזר המצלבה בירושלים. את התוצאות של תחרות הירי אינני זוכר, וזה גם לא היה חשוב. מה שזכור לי היטב הם שעות הערב סביב המדורה, שרים ומספרים בדיחות.
24
מיכל הציעה שנשב גב אל גב כך שנוכל להישען זה על זה.
זה לא מפריע לך נכון? אני פשוט קצת עייפה, היא אמרה, כשחיוך מלאכי מתפשט על פניה. הגב שלי קלט ושידר פעימות זעירות של תשוקה, הישיבה הזאת הייתה לא נוחה כלל, אבל לא רציתי לנתק את המגע בינינו. גם מיכל התחילה להרגיש לא נוח, כי היא הסתובבה והניחה את ראשה בחיקי. הפניתי מבטי לשמיים. הכוכבים לא נראו לי אף פעם זוהרים כל כך. איך אתאר את ההרגשה? זה היה התגשמות של חלום. מכל הבחורים בקבוצה היא בחרה דווקא בי. מה הייתי צריך לעשות במצב הזה? יכולתי לנשק אותה, אבל איך אפשר, עם כל החבורה הזאת סביבנו? ואם היינו לבד, האם הייתי מעז? חשבתי שאני צריך להגיד משהו, ניסיתי לחשוב על משפט מאחד הסרטים, אבל שום דבר לא נשמע לי הולם. מוחי היה ריק ממילים. בעדינות התחלתי ללטף את ראשה, כאילו בהיסח הדעת, וכשראיתי שהיא לא מתנגדת, הגברתי את ליטופי. (גיבור אמיתי) חשוב לציין שבשלב זה כבר נשארנו לבד על הדשא. התכופפתי אליה וראיתי שעיניה עצומות. האם זו מהדורה נוספת של המקרה עם הדודה צובי? הכנסתי את ידי מתחת לחולצתה. לפתע היא הזדקפה,
מה אתה עושה השתגעת? אמרה בזעם והעיפה לי סטירה מצלצלת, קמה ועזבה את המקום בריצה. אחרי שחזרנו למחנה, רציתי לבקש את סליחתה, להסביר שפירשתי לא נכון את כוונותיה, שיננתי כל מיני משפטים שיבהירו שלא התכוונתי לפגוע בה, התכוונתי להגיד לה שהתאהבתי בה ממבט ראשון, אבל היא נעלמה, לא פגשתיה גם בימים המעטים שנותרו עד לסיום הקורס. שנאתי את כל מה שסובב אותי, האימונים, האנשים, בקיצור הכול. חיכיתי שזה כבר יסתיים ואחזור הביתה לעבודה והלימודים. ביום האחרון לפני טכס הסיום לא היו פעולות, אז הלכנו לחוף כדי להעביר את הזמן. הים היה די סוער, אך למרות זאת נכנסו כמה בחורים למים ושחו לכיוון אי קטן שנמצא במרחק כמאתיים מטרים מהחוף. אני הייתי ביניהם. שחיתי מהר ככל יכולתי, כי רציתי להראות להם מי כאן הטוב בשחיינים. אחרי שעברתי כמחצית המרחק אל האי, הבטתי אחורה וראיתי שאני לבד במים. החלטתי שבאין מתחרים אין טעם להמשיך והתחלתי לחזור לכוון החוף, אבל על אף המאמצים שלי במקום להתקדם, הרגשתי שהחוף נסוג. שמור על קור רוח, עברה מחשבה בראשי. למרות זאת התחלתי לחתור בפראות, מתיש את כוחי במהירות. פחד מוות תקף אותי. ראיתי קבוצת נערים עומדים על החוף, מסתכלים עלי באדישות ולא עושים כל ניסיון להציל אותי.
הצילו אני טובע! צרחתי בכול כוחי. אבל לא ראיתי כל תגובה. זה לא היה הגיוני, הם יתנו לי לטבוע בלי להניד עפעף? ידעתי שאם אמשיך לצרוח זה יתיש אותי לגמרי. החלטתי לנצל את הגלים כדי להתקדם, אבל על כל מטר שהתקדמתי, נגררתי אחורה עם הגל החוזר. כוחי הלך ואזל, בקושי הצלחתי להחזיק את הראש מעל המים. זכרתי סיפורים על כך שכאשר אדם טובע, כל חייו עוברים לנגד עיניו. לי זה לא קרה, אבל אני זוכר שהיה לי מאוד חבל על החיים שלי שמסתיימים לפני שהספקתי לחוות אותם, אפילו עוד לא חוויתי יחסי מין. בעוד אני מבכה את חיי שנקטפו בטרם עת, ראיתי שצבע המים השתנה וקיבלו גוון ירקרק, הסתבר שהים פלט אותי כמה עשרות מטרים דרומה מהמקום שבו נכנסתי אליו. אחרי מנוחה קצרה חזרתי לאורך החוף לכוון המחנה. על החוף עמדו עשרות גדנעים מביטים בשישה שחיינים שנלחמים בגלים. מסתבר שעוד שחיינים נכנסו לים.
מדוע אתם לא מנסים להציל אותם? שאלתי,
זה יותר מדי מסוכן, אמר אחד מהם.
לא קראתם למדריכים? המשכתי לחקור.
ניסינו אבל לא ראינו אף אחד מהם במחנה. ענו לי.
למה לא תחברו כמה חבלים אישיים? שחיין קשור בחבל יכול להציל אותם. לכל חניך היה חבל באורך חמישה מטרים. המסר נקלט ורבים מהחניכים רצו לאוהלים שלהם וחזרו עם חבלים. מששת הצעירים שנכנסו לים הצלחנו להציל ארבעה. זה היה ביום סיומו של הקורס.
25
כשהגעתי הביתה סיפרו לי שדויד קנה בית בנוף-ים. ואחרי כמה שבועות עברנו לגור בביתנו החדש. את בתי השיכון החדשים בנו בתוך כרמים ומטע תאנים שהיו שיכים לערבים תושבי סידני-עלי, זה היה הנוף אותו פגשנו כשהגענו לשם, אבל לתושבים החדשים הייתה תמונה אחרת בראש, אז הם שכרו טרקטורים עקרו את הכרמים והתאנים, ותכננו לשתול עצי פרי, עצי נוי, ירקות ופרחים, אבל מכל התכניות נותרו כמה עצי גויאבה, שרובם נעקרו גם הם אחרי מספר שנים. ירקות ופרחים זקוקים לדישון, והשקיה, אז דויד העדיף לגדל עופות. שמואל ואהרון השתחררו מהצבא, כך שהיינו בבית משפחה בת שמונה נפשות, כך גם זכינו ממשרד השיכון בבית דו משפחתי. נחזור לעופות, במאמץ משותף הקמנו לול לתפארת. עכשיו התברר שמזון לעופות הוא מצרך יקר, למזלנו תרנגולות אוהבות רסק שבלולים, וזה היה בשפע, לא בצורת רסק אבל זה פתיר בקלות יחסית. מה שדורש יותר השקעה, זה איסוף השבלולים. היות וג'קי הוא היחיד שלא תרם לפרנסת הבית, היה עליו לקום בשש בבוקר, לפזם את השיר, ברלה ברלה צא החוצה, ולמלא דלי שבלולים. אבל בכך לא היה די, כי אמרו שתרנגולות זקוקות לגוון בתפריט, אז אחרי כמה ניסוים, דויד גילה שהן אוהבות סוג מסוים של עשב בר בשרני שנקרא בשפה בהחלט לא מדעית, רידג'לך. למזלנו זה היה מצוי בשפע באזורנו, כך שהיה על ג'קי גם לקטוף דלי מהצמחים האלה, לקצוץ אותם לחתיכות קטנות כמו סלט ישראלי במסעדות על רמה, ולהגיש את זה לתרנגולות. אלה, במקום להטיל ביצים, פשוט התפגרו בקצב קבוע של שתי עופות בשבוע. אנחנו פקחנו עין בוחנת אחר התנהגותן, (עיקר עיסוקן פרט לאכילה היה לנקר זו את זו) וכשגילינו סימני גסיסה אצל מי מהן, פעלנו על פי החידון של שמוליק רוזן, וקיפדנו את ראשה. כך היא הייתה מוצאת את דרכה אל הצלחות שלנו.
בעקבות ההצלחות המפוקפקות בענף הלול, הוחלט במשפחה שעתידנו אינו טמון בחקלאות. אנחנו נקים חברת הובלה מהגדולות בארץ. כצעד ראשון דויד רכש משאית ישנה, בעזרתה נעשה את ההון הדרוש לרכישת מספר משאיות חדשות. נפתח משרד הובלה בתל-אביב, ובהמשך נרשת את הארץ בסניפים נוספים. "הובלות דויד יפה ובניו" תהיה המובילה בחברות התובלה. שמואל היה הראשון שקיבל את תפקיד הנהג. אהרון, שהיה גם הוא בעל רישיון נהיגה, עבד במשרה טובה, והעדיף להישאר במקום עבודתו עד שהחברה החדשה תתבסס. אני קיבלתי על עצמי בשמחה את תפקיד נהג המשנה. הלקוח הראשון ששכר את שירותינו היה "סולל בונה". הובלנו בלוקים מהמפעל אל אתרי הבניה. העבודה כללה העמסת הבלוקים ופריקתם. המושגים, בטיחות בעבודה, או שימוש בכפפות או בבגדי מגן, לא היו קיימים באותה תקופה. בתום יום העבודה הראשון כפות הידיים שלנו היו כל כך מיובלות, שלא הצלחנו אפילו לחלוץ את הנעליים. למזלנו זה היה ביום שישי כך שלמחרת יכולנו לנוח ולהחלים. ביום ראשון כבר הגענו לעבודה עם כפפות. יום אחד נשלחנו לבית חרושת ברעננה להביא כמה מדרגות. היות והמפעל נמצא במקום מבודד, ביקשתי משמואל לתת לי לנהוג. איך שהורדתי את הרגל מהמצמד, המכונית זינקה קדימה, ורמסה מספר מדרגות שזה עתה הוצאו מהתבניות. הבעלים שראה שאני צעיר מדי בשביל להיות בעל רישיון נהיגה, איים להודיע למשטרה אם לא נשלם לו סכום, שהיה לפחות פי שלושה מערך המדרגות שניזוקו. חשוב לציין שדמי הכיס השבועיים שלנו, הספיקו לקניית שתי חפיסות סיגריות, ולא היו לנו כל חסכונות. ניסינו להתמקח עם האיש אבל הוא נעל את השער, ואמר שהוא מחזיק את המשאית שלנו כעירבון עד שנשלם לו את הסכום שהוא דורש. מה עושים עכשיו? לבקש מדויד לא בא בחשבון, חשבנו על הצעקות ההיסטריות שהוא היה מרים, זה אפילו יותר גרוע מהתמודדות עם המשטרה. לשמואל היה ידיד מהצבא שהסכים להלוות לו את הכסף. במשך שנה שמואל עישן רק כשכיבדו אותו בסיגריה, לא הלכנו לקולנוע, ולא הוצאנו פרוטה על הנאות מכל סוג שהו, עד שהחזרנו את החוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
