בגיל התיכון וקצת אחריו, יצא לי לבקר בכמה אירועים כאלה.
קשה להתעלם מהגיחוך שבעצם הכינוס. אני זוכר שיצא לי לשמוע את דליה רביקוביץ' מקריאה שיר של אגי משעול.
לפני שדליה עלתה, כל מי שעלה לפניה, הקפיד לציין עד כמה הוא נרגש ושמח כי דליה רביקוביץ הגיעה הנה.
כשעלתה רביקוביץ לבמה, היא הקריאה שיר באותה חגיגיות מהודרת, המקפידה לבטא כל תו רפה ומודגש, כל עיצור רך או גרוני, בשפה העברית. ממש 'שואו'. ובכל זאת, איזו אישה מוזרה, תקועה בתוך עצמה, לא מסוגלת ליצור קשרים חברתיים בסיסיים עד שאפילו בערב שירה, המארגנים צריכים להוריד בפני המשוררת את הכובע, על שהסכימה לבוא ולהופיע.
כינוס אחר, דווקא היה סימפטי יותר. ערב 'ואריאציות' לכבוד גבריאל מוקד, בו ביקרתי לפני 5 שנים. כמה משוררים באו ודיברו שטויות רבות. גבריאל מוקד הוכיח שכושר הביטוי שלו בעל-פה, גבוהה פי כמה מכושר הביטוי שלו בכתב. אולי כעת, הוא איננו מנסה להיות יומרני. מפתיע עד כמה כנה ומודע לעצמו היה גבריאל מוקד באותו ערב. הוא הודה כי הוא אינו מבקר ספרות חשוב, כמעט אף אחד לא התייחס למאמרים שכתב. הוא הצטער שפיספס עקב עקשנות ילדותית את ההזדמנות לתרגם את קפקא, אחרי שרב עם מרטין בובר על שאלות אידיאולוגיות בפגישתם במשרדי הוצאת שוקן.
כמו-כן, הוא ציין כי יצא לו לטפח כמה משוררים טובים בעברית והרגיש בר-מזל על הקשרים החברתיים שרקם עם דמוייות מפתח בעולם האומנות הישראלית של שנות ה60 שהחשיבו אותו אז כאוטוריטה בענייני פילוסופיה קיומית (יואב בר-אל, יוסף מונדי). מוקד בעל-פה לעומת הרהב שמאפיין אותו כמבקר ועורך ספרות.
מנחם בן העריך כמה ספר שירה שגבריאל מוקד גילה והביא לעולם כגון ספר השירים של דליה הרץ. כמו-כן, הגישו לקהל מאמר יפה שמנחם בן כתב על הוריאציות של מוקד בתחילת שנות השישים כאשר מנחם בן עצמו היה בן 17. מנחם בן דיבר על המאמר שכתב והתייחס לעוצמה שהשירה העברית נתנה לו כאדם צעיר, מנחם בן זכר ספרי שירה שלמים שהתפרסמו בשנות ה60, בעל-פה. הוא עשה קולאז'ים מפסוקי שירה של משוררים צעירים בני זמנו. כמו כן, בן התייחס למאמר היפה שמוקד כתב על דוד אבידן ב'מאזניים' שאותו יצא לו לקרוא גם כן בגיל 17. הוא הסביר איך הדברים שמוקד כתב על הפרודיה בפסוק הזה של אבידן: "הלילה החיוור יורד לאט\ על השכחות היזומות." (והוא יודע שכולן דומותץ\ ואיך הדימיון הזה נמדד) השפיע השפעה אסתטית על מנחם בן כמשורר בתחילת דרכו.
אבל היום עם כל הדאווין והופעות הרוק או לחילופין דהקראה 'פיוטית' ופואטית, אשר לכאורה מדיגשה ניואנסים דקים של הבנה ובעצם רק הורסת את הקצב הנכון של השיר. הקצב השקט, שנקרא בלב ולא על במה.
לי לפחות, אין סיבה להגיע לערבי שירה או ספרות.
מה דעתכם? האם יש כאן מישהו שהולך לערבי הקראת שירים או משהו כזה של משוררים צעירים ובא לו לספר חוויות ?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
