ההודעה כתובה בלשון זכר אך היא מיועדת לשני המינים כאחד.אני רווקה (אם חד הורית לילדה בת 15).לא מצאתי עדיין את האחד ותוהה אם יש דבר כזה ,אם האחד הזה שאני כ"כ שואפת ומכוונת מטרה קיים בכלל ?האם אי פעם המונח השגור בפי כל רווקה/גרושה אלמנה יהיה פעם מוחשי.לא ני מתלוננת סדרתית או נואשת או מיואשת מחיי רווקותי אך הרצון שלי כל פעם מוצף מחדש וגואה על גדותיו.כן אני היום יכולה לור בקול רם אך ברגישות וכנות את כל האשר יושב לי בלב :אנירוצה/זקוקה לגבר לצידי.גם אני הייתי בכל מיני דייטים טובים יותר ,טובים פחות ועל הרעים במיעוטם נמעיט לומר אם בכלל.אני יודעת ושומעת שכולם רוצים באהבה ,ובזוגיות אבל בפועל אני לא עדה למישהו שבאמת חווה זאת וזה כשלעצמו עצוב ומפחיד..,הכיצד זה שליבנו ,פינו ומעשינו אינם שווים?.האם אהבה שמורה לנוסטלגיה? האם אהבה היא מונח שאנו "אוהבים לומר ולהשתמש בה?האם כ"כ קשה לנו ליישם? או אולי כי טריוף החיים(אצל חלקם) והישרדות(אצל האחר) הם שטורפים את כל קלפי האהבה?לא מעט מחמיאים לי ומחזרים אחריי אבל כל הזמן זה מתפספס לי לעיתים על גבול השטחיות ממש ...עם כל הרצון הבוער בי להכיר ולהיות ולחיות עם מישהו משהו בי מפוחד,מהוסס,מתלבט ...כבר כמעט ואין בי התרגשות (שזה מפחיד אני בת אדם שהכי מתרגש מכל דבר אפילו הקיטשי ביותר.
אני מוצאת עצמי על שני הקצוות הקל ביותר למצוא כל אחד לעומת הקשה לשמור אותו לעבוד קשה על מנת ללכוד ושהוא יהיה איתי.
מה איתכם הרווקים והרווקות למיניהם?איך זה אצלכם? גם הנשואים שביניכם אשמח לקרוא.
אני מוצאת עצמי על שני הקצוות הקל ביותר למצוא כל אחד לעומת הקשה לשמור אותו לעבוד קשה על מנת ללכוד ושהוא יהיה איתי.
מה איתכם הרווקים והרווקות למיניהם?איך זה אצלכם? גם הנשואים שביניכם אשמח לקרוא.




