פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 977 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-1 חודשים שלכת איתי
שלכת
====
בשדרת עצי-התרזה, עמדו העצים הירוקים, שלעולם לא הנשירו, והוסיפו להוריק עם השנים. שעה שהלילה הגיע היו פורשים את גופם הרחב והגדול, כששורשיהם הגדולים באדמה הלחה. מה חוסנם היה נראה גדול, אדירה הייתה תקוותם, מחשבות על הפריחה בקיץ היו מתעוררות בנפשם, בשעות ציפיותיהם לעתיד טוב יותר, לשמחה ולרינה כה גדולה. ירד לו הערב, , ועננים היו לבנים משהיו קודם, השמש ששקעה הותירה שביל של אור נעלם. אז הבחנתי בעצים שגובהם היה נוסק לו לגבהים כקתדרלות, באופק ללא עפיפונים ועננים. נזכרתי כי אז בשלהי הסתיו שעבר לו, הייתי עובר ליד עץ קטן, ששני קרשים כהים ורפים תמכו את גופו, בל הרוח הקרה תטלטלהו, ואז יעקר. ומשפגשתיו שוב, בכניסה אל החורש והיה גדול פי כמה משהיה, הוא שהיה קטן, ומיהותי חששן ומטיל ספק בכול הייתי מטיל ספק הן בגדילתו שלו, הוא שליבי הבודד ביקש עליו לרחם. מה זר היה נראה העץ שאהבתיו בשל קטנותו, שחיבבתיו בשל יופיו הירוק-המרהיב. מה גדול ונורא היה העץ בימים הללו, וכי היום נראה גדול אף יותר מכל העצים, שופע בחינניות מרהיבה, גאה אך אילם בשל אי יכולתו לבטא את המילים השייכות לשפתו החרישית והזרה. ועל אף כי ראיתיו רם וגבוה, בעל כיפה ירוקה, הייתי נזכר בשלהי ימי הסתיו, אז כשהכול היה אפור הוא, נוגה ועגום. ובחורש, השמחה הייתה לילדים שחלפו בריצה באפודות אדומות והיו רצים במהירות כה גדולה, העפיפונים שהיה בידם הזעירה היו מתרוממים אל האוויר, שייכים לרגעים של מעוף הכנפיים ברוח השורקת בסתיו, ולאחרים שהיו ליבם עם כול עונות השנה. נזכרתי במראהו של העץ הירוק והייתי לעצוב לשעה כי זכרתיו כעירום, חסר-כול, בלי אדם היכול לכסות את ענפיו הדקים. זכורה לליבי השעה שאת אפודתי רציתי נואשות לפשוט מעליי, להניחה קרוב למיקומם של העלים שהיו בעבר ירוקים מתמיד. והינה מיהר העץ החסון לגדול, כפי היה עברו אינו ידוע לו, והעתיד הוא היחיד שבמאורות פניו. עד-מה פניי היו עגומות, בתארי את חייו של העץ הקטן, שרק נולד לו לעולם, והינה עוד לא הגיעו הימים שיכול היה להתנחם בפרחיו הצבעוניים, ומכבר לא ראה את השמיים הכחולים. והגיע המטר הראשון, ובלילה אחד, בלי שאדם יודיע, נשרו מעליו העלים. לא היה זמנו להתגאות בשל יופיו האדיר בפני העצים האחרים, ומכבר הנשיר לו, והיה לתמים-דעים עם ערמותו. ועל כן, לא הייתי יכול להביט בפניו של העץ, ולהסכים עמדו, הייתי מגייס את כל מחשבותיי למדוע הנשירה אכן קיימת, אך סיבה לכך לא הייתי מוצאה. ראיתי אז ילדים שישבו תחת צל העץ הגבוה, מכוסים באפלות של השקיעה הקרה. וכי תהיתי אם לא כך גורלנו אנו, הפורחים בעידנים שונים, ונובלים בשעה אחרת, שבלבד הרוח, הגשם, והעננים, מזכירים לנו, כי את מחלוצתנו עלינו לפשוט, כמות לא היו מעלינו מעולם המחלצות. ופתאום עבר אז עפיפון סגלגל מעל ראשי, ובזיכרוני אני רואו עולה לאוויר, אך כל שמחזיק אותו בשליטה, ושומרו בל יעלה השמימה ולא יחזור לעולם שוב, הוא החוט הלבן והדק, שכל שניה נראה היה כשם שעמד להיפרם. אפוא בשעה הזו חיי אמרו את פיהם, ומכבר לא רציתי לחזור הביתה, שם נראה היה הכול כה זר ועיוור. את העץ הייתי שואל, שואל, ומדוע לך השלכת? והינה אוכל להביט בפניך, ולא אוכל לעולם לשקר, וכי אתה כה תמים, טומן את שורשיך עמוק באדמה על מנת להיות יציב, ופורש את ענפיך העבותים כדי להסתתר מן השמש הזהובה. וכי לעולם לא תינתן לך הזכות, להיות ירוק, לנצח-נצחים?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה