האוטובוס מלא וגדוש. ילדה רזה עם שיער פרוע ומתולתל, אף קטן וסולד והמון נמשים שמכסים פרצוף חצוף, יושבת במושב שמאחורי הנהג. היא לועסת מסטיק בעצלתיים, בוהה בגבו של הנהג ומפוצצת בלון מדי פעם.
האוטובוס עוצר בתחנה ועליו עולה קשישה עם משקפיים גדולים, נעליים אורטופדיות כעורות ושיער דליל, לבן כשלג.
אחרי ששילמה לנהג הקשישה נשארת לעמוד בקדמת האוטובוס. היא לא מתקדמת לתוכו, כי ניתן לראות שכל המושבים תפוסים.הקשישה מביטה סביבה ומתבייתת על הילדה במבט נוזף. הילדה מסתכלת עליה לרגע קל, ומחזירה את מבטה המשועמם קדימה, לגבו של הנהג. המבט הנוזף מתחלף במבט מתחנן, שלו מוסיפה הקשישה אנחה ארוכה, תוך כדי הצמדות מוגזמת לעמוד האוטובוס, באופן שמדגיש עד כמה קשה עליה העמידה. קשר העין הרגעי שלה עם הילדה לא מתחדש, וההצגה מתבזבזת על הקהל האדיש.
הקשישה מעבירה את מבטה המתחנן מנוסע לנוסע, בכל המושבים הקרובים אליה, ללא תוצאות. כמה מהנוסעים מסיטים את מבטם במהירות, אך איש לא קם. בלית ברירה, הקשישה פונה לבסוף אל הילדה בבקשה ישירה לפנות לטובתה את הכיסא.
קשישה: ילדונת, אולי תהיי נחמדה ותתני לי לשבת?
ילדה: לא. לא בא לי לנסוע בעמידה.
קשישה (מופתעת): מה? גם לי קשה לנסוע בעמידה!!
ילדה: מה 'כפת לי. אני עליתי קודם.
קשישה: אבל לי יותר קשה לעמוד! את לא רואה שאני זקנה?
ילדה: טוב, לפחות לא תצטרכי לסבול את זה עוד הרבה זמן.
הקשישה מביטה בה בהלם ובזעם, ואומרת בקול רועד: למה את מתכוונת?
הילדה מפוצצת בנחת בלון ומסבירה: אני, כאילו, ילדה, אז אני אצטרך לנסוע באוטובוסים עוד עשרות שנים!
אבל לך כבר אין כל כך הרבה זמן, לא ככה?
פניה של הקשישה מתכרכמות. היא שותקת לרגע, ולפתע עולה בדל חיוך על פרצופה:
אבל אם, במקרה, את תמותי קודם, ממחלה או תאונה, יוצא שאני אסע באוטובוסים יותר זמן!
הילדה (בתרועת נצחון): אהה! את מאחלת לי למות מוות טרגי בגיל צעיר! אז ברור שאנ'לא צריכה לפנות לך
ת'כיסא שלי!!!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
