פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 769 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-3 חודשים אולם הנשפים LightOne
"אני רוצה שהמתנה תהיה גדולה, מיוחדת, כזו שתאהב באמת." אמר ראיין בעודו ממלא שני כוסות קלקר בדיאט קולה ומגיש אחת מהם לחברו הטוב סקוטי, שישב על הספה ממול והקשיב לדבריו בריכוז רב.
הוא רכן לפנים, כיווץ את גבותיו ואמר, "טוב, בוא נחשוב. מהם התחביבים שהיא אוהבת? קולנוע? לונה פארק?"
ראיין, שבדיוק עמד להחזיר את הבקבוק בחזרה למקרר, עצר והביט בסקוטי באי אמון. "לונה פארק? לונה פארק, סקוט? אני מדבר פה על ג'ניס. על בת הזוג שלי, אוקיי? אני חושב שהיא כבר מזמן עברה את גיל תשע. תקשיב, למקרה שלא הבנת אותי מקודם - מחר בדיוק יהיה התאריך שיציין את יום השנה שלנו. אני רוצה שנחגוג אותו כמו שצריך, לתת לה משהו ממני. מגיע לה."
"בסדר, בסדר, אדון רומנטיקן." השיב סקוטי בזעף. "אני רק אומר שכשאני לוקח את הבת שלי לשם, מרוח לה חיוך ענק על הפנים במשך שעות. טוב, מה אתה אומר על מוזיקה? אתה זמר, לא?"
"וואו, עלית עלי." ראיין נעמד מול השולחן, משך כיסא אחד לאחור והתיישב עליו בעוד עיניו מתרוצצות על הגיטרה החשמלית שנחה לה על הספה מעבר לכתפו לבין ציוד הסאונד המשוכלל שניצב באותו חדר. "ומה אתה רוצה לומר בזה? שאשתמש בכישרון הנדיר שלי ואשיר לה? זה לא קצת נדוש?"
סקוטי רוקן את הכוסית כמעט עד סופה, תופף על סנטרו באגודלו ואמר, "כן, יכול להיות. אבל לא על זה חשבתי. זאת אומרת, לא בדיוק."
"אז על מה?" שאל ראיין, גבותיו מזדקפות בתערובת של תמיהה וסקרנות.
"מחר ייערך יום הולדתו של המנהל שלי, ג'יימס וואיט. אני, כעובד וותיק בחברת עורכי הדין שלנו, כמובן מוזמן אליה. היא תתקיים באולם אירועים מכובד, עם מיטב האוכל והמשקאות. ואתה יודע מה יש שם? נחש. אתה מתקרב... כן, זהו זה. במה. שם ג'יימס יקריא את נאום חוצב הלהבות שלו. אחרי כן אני מנחש שהוא יפעיל להיטים פופולריים. אתה כבר מתחיל לקלוט לאן אני חותר? אתה, ידידי, תשיר לבת זוגתך שיר מיוחד ביחד עם הגיטרה, מול כל מאות האנשים שיהיו שם."
השתררה דממה קצרה, שבמהלכה ראיין נשך את שפתו התחתונה והשפיל את מבטו לרצפה. "מעניין. כן, בהחלט מעניין. אבל יש בעיה אחת - אני אפילו לא מוזמן למסיבה הזאת."
"אני יכול להביא איתי אורח אחד, אולי שניים. אל תדאג, אני אדבר עם המנהל שלי. תראה את זה כמסודר. אז מה אתה אומר?"
ראיין נשא אליו את עיניו הירוקות, חיוך שבע רצון מתנוסס על שפתיו. "מעולה."
"עוד לא הגעתי לגראנד פינאלה," פכר את אצבעותיו בחיוך. "בוא לפה... אתה מקשיב?"
למחרת בערב, עמד ראיין מול המראה ומשך בצווארון חליפתו השחורה. הדמות שהחזירה לו מבט הייתה מלאת מרץ ואנרגיה, בעלת עיני עיט ירוקות וחדות, שיער קצרצר בצבע בלונד, ועור שזוף ששיווה לו מראה אקזוטי. הוא שמע את קולה העמום של ג'ניס בוקע מבעד לדלת הסגורה בחדר השינה, "ראיין, אתה כבר מוכן? אנחנו צריכים להזדרז."
הוא בלע את רוקו. אתמול, אחרי שיחתם, סקוטי הציע לו הצעה גדולה, מפתה, שנראתה לו בהתחלה כקשה לעיכול ולאחר מכן כצעד החכם ביותר.
"כן," השיב בקול רם, העניק מבט חטוף נוסף בראי ויצא משם, טורק את הדלת בשקט מאחוריו.
כעבור שעה קלה, שבמהלכה התקשו למצוא את הדרך ליעדם, נכנסו הזוג לתוך אולם האירועים הגדול וניסו להשתלב בין כל ההמון, אך משימה זאת הוכתרה ככישלון כי את רוב האנשים לא הכירו או שלא חפצו לעשות זאת. ראיין נעמד על קצות אצבעותיו כדי להיטיב לראות מבעד לפקעת הקהל, וניסה לאתר בעיניו את סקוטי. הוא לא נראה בשטח. טוב, אמר לעצמו בלב, יהיה לי זמן לחפש אותו אחר כך. בדיוק אז, כשהסיט את מבטו בחזרה אל בת זוגתו, נחו עיניו על הבמה שנעמדה במרכז הבמה, כלי נגינה וציוד יקר מפז מונחות עליו. זוג רמקולים בגודל של מיני מקרר עמדו בשני צידיו. היא הייתה רחבת ידיים, ונראתה כאילו היא מתכוננת לבלוע את ראיין בעודו בחיים. הוא פלט אנחה מהולה בחשש רב. ליבו החל לעקצץ ולהאיץ את פעמיו. מה אם לא יצליח? מה אם קולו לא יענה לדרישותיו, ומרוב התרגשות הצלילים שייצאו מגרונו לא יהיו בהתאם למנגינה?
הוא חש את מגעה של ג'ניס על פרק כף ידו. "אתה בסדר?" היא שאלה, עיניה הארגמניות מביטות בו בפחד. "אתה נראה חיוור."
ראיין כחכח בגרונו, ובעל כורחו תלה חיוך קטן על פניו. "כן, אני בסדר. זה רק ש... כל האנשים האלה עושים לי קצת כאב ראש."
"אם אתה אומר." אמרה, וראיין היה בטוח שהיא לא מרוצה מתשובתו הדלה והצולעת.
הוא תפס את כף ידה, משך אותה אחריו וניסה לתמרן להם דרך בין כל האנשים, מפזז קריאות סליחה מנומסות לכל מי שהחמיץ פנים לעומתו. הוא שב וניסה לאתר בין כל האנשים את דמותו הכחושה של סקוטי. לאחר דקה נוספת של חיפושים, הבחין בו עומד ליד שולחן עץ ממורק שניצב בפינת האולם, מספר לבנו בן האחת עשרה דבר מה אשר גורם לו לפרוץ בצחוק כה גדול עד שנאלץ לאחוז במותניו על מנת שלא ליפול על הרצפה.
בעודו ממשיך להתקדם, סוכך על פיו בידו הפנויה, כאילו הייתה מכשיר מגפון, וקרא בקול בשמו של חברו, מנסה להתגבר על צלילי המוזיקה הרועשת שהצטלצלו באוזניו. הוא נאלץ לחזור על עצמו מספר פעמים עד שסקוטי הסיט את מבטו והבחין בו. הוא נופף לו, נפרד מבנו והחל להתקדם לעברו בצעדים חפוזים ומהירים, עד שהמרחק ביניהם הצטמצם ונהפך לפעוט.
כשנעמדו זה מול זה, הושיט ראיין את ידו ללחיצה חמה ואיתנה. על פניו העגלגלות של סקוטי היה מתוח חיוך רחב, שבעקבותיו הופיעו גומות חן. עיניו החומות, הנוזליות, בחנו את ראיין מכף רגל ועד ראש. לגופו לבש מקטורן שחור ומכנסי ג'ינס פשוטים.
"חליפה? מה קרה לחולצת הטי הלבנה והמפורסמת?" שאל סקוטי, החיוך לא מש מפניו.
"השקעתי היום. אפילו הבאתי עניבה," נעץ בה מבט לרגע, וניסה להסדיר את קצת נשימותיו הלא סדיר.
סקוטי פלט צחקוק קטן, עקף אותו ולחץ את ידה של ג'ניס, מברך אותה לשלום. "שנה ביחד החל מהיום, הא? ברכותיי!"
ג'ניס הודתה לו וחייכה חיוך שחשף שני תורי שיניים בוהקות וצחורות כשלג, שגרמו לראיין להתכווץ ולהתמוגג מאחור.
"טוב, ברשותך אקח לך את אהובך למספר רגעים. אני אראה לך איפה אנחנו יושבים - תדברי עם אשתי בינתיים." הוא אמר, ובתנועת יד מנומסת החווה בידו לעבר מקומם הכללי של משפחתו הצנועה, מוביל אותה אחריו.
ראיין וסקוטי צעדו אל מחוץ לאולם, בחרו לרדת בגרם המדרגות הצר במקום לחכות להגיעה של המעלית, ונמלטו אל הקור של חודש פברואר ששרר בחוץ. סקוטי נשען על המעקה, שלף מכיס מקטורנו קופסת סיגריות מרופטת והצית אחת.
"מתרגש?" שאל אותו, פרצופו נבלע מאחורי עננת עשן כחלחלה שהתפוגגה באוויר.
"אין לך מושג עד כמה, סקוט," אמר, מתחיל לפסוע כה וכה בעצבנות. "אני פוחד להיכשל."
"זה לגיטימי. יהיה בסדר, אל תדאג. התאמנת טוב על השיר?"
"כן, זה שיר שאני מקשיב לו כבר שנים. ניגנתי אותו מספר פעמים בעבר וכמה פעמים אתמול בערב, כשג'ניס ישנה. יש לך עצות בשבילי, חבר?"
"פשוט להירגע. גם אם השיר לא ייצא לך כמו שתרצה, זה לא סוף העולם. העיקר הכוונה, דביק ככל שזה יישמע. תשיר את זה כמו שאתה שר כשאתה נמצא לבדך, ישר מהלב. בצורה הזאת תצליח לרגש אותה באמת, ובדרך לקטוף עוד כמה לבבות של בחורות שיצטערו שהן לא במקומה עוד בתווים הראשונים של השיר."
אחד הכשרונות של סקוטי, ידע ראיין, הוא לגרום לאנשים להירגע גם כאשר אוחז בהם לחץ גדול. לכן שמח לגלות שההתרגשות שבתוכו זורמת החוצה, ומתחלפת אט-אט בתחושה נעימה ופשוטה. הוא רצה להודות לסקוטי על כל מה שעשה בשבילו, על שהעלה את רעיון ההפתעה וטרח להיפגש עם המנהל במיוחד בשבילו, אף לא מצא דרך לבטא את המילים בקול.
במקום זה, ניגש אליו וכרך את זרועותיו סביב עורפו בחיבוק חם, מהדק את האחיזה כשסקוטי המופתע מהמחווה הפתאומית פולט "בחייך, בן-אדם, אני תפוס."
"ועכשיו," אומר ג'יימס וואיט למקרופון, קולו הסמכותי והנכבד מהדהד בין קירות האבן המקושטים בבלונים ובסרטי בד מסולסלים. "לפני שנעבור לרחבת הריקודים, יש שינוי קטן ולא צפוי בתכנית. אתמול פנה אלי עובד וותיק בחברת "וואיט את בלאק", סקוטי בראוט, ואמר שהיום זוג טרי חוגגים שנה ביחד -"
ברגע שנאמרו המילים הללו, ג'ניס צמצמה את עיניה בחשדנות גלויה ממקום עומדה ליד השולחן של משפחתו של סקוטי.
"לכן, מבלי להכביר במילים ובמחיאות כפיים סוערות, אני רוצה שתקבלו את ראיין סטיבנס, בביצועו לשיר "את גורמת לזה להיראות אמיתי" של ג'יימס מריסון!"
ראיין עלה לבמה לקול תשואות הקהל הרמות. הוא לקח לידיו גיטרה אקוסטית בצבע שחור כהה שנחה על סטנד והתיישב על הכיסא מול המיקרופון.
"טוב," אמר, מכוון את המקרופון כך שיהיה בגובה פיו. "ג'ניס, אני יודע שזאת הפתעה בשבילך, אבל רציתי להעניק לך מתנה מיוחדת מבלי שתדעי. לכן - רק תשבי ותהני. השיר הזה מוקדש לך, מותק. לנו."
הקהל פרץ בעוד מחיאות כפיים, שהפעם דעכו במהירות. ראיין בלע את רוקו, נשם עמוק, והחל פורט על המיתרים המתחילים את השיר. אצבעותיו נחו במדויק על כל מיתר, מתחו אותו בכמות המתאימה, ויצרו ביחד מנגינה יפה ודקיקה שמילאה את אולם הנשפים.
כשהחל לשיר את המילים הראשונות, הופתע לגלות שקולו מסתיר היטב את ההתרגשות שאחזה בו ונשמע טוב אפילו יותר מהרגיל. אמנם הביצוע לא היה חף מזיופים ואי דיוקים, אך ראיין המשיך לשיר, קולו צובר ביטחון עם כל מילה. הוא ניסה להכניס את החספוס שיש למבצע המקורי של השיר, אבל לבסוף ויתר ושר את זה כמו שהוא רגיל, ישר מהלב.
כשסיים, הקהל פרץ במחיאות כפיים ושריקות שהיו חזקות אפילו יותר מהקודמות. ג'יימס קירב את פיו למקרופון, הודה להם וביקש מג'ניס לעלות לבמה.
הוא עקב במבטו בגופה הרועד מעט כשקמה מכסאה, בצעדיה הלא יציבים, בדמעות שמחתה מעיניה בשרוולי שלימתה.
כשעלתה לבמה, הניח ג'יימס את הגיטרה בחזרה למקומה ונעמד מולה. היא הביטה היישר אל תוך עיניו, עיניה התכולות מהפנטות אותו, האיפור נמרח על לחייה, וחייכה את החיוך שכה אהב, שכה נגע לליבו.
הוא חש מיחושים בבטנו כשתחב יד לתוך כיס מכנסיו, לא מתיק את ממנה את מבטו, והוציא משם קופסה קטנה ואדומה.
ג'ניס מיהרה לחסום את פיה בידיה על מנת לבלוע את הצעקה שעמדה לבקוע משפתיה, והייתה בהלם מוחלט כאשר ראיין כרע ברך מולה, מבטו נישא אליה, פותח את הקופסה בכף ידו הימנית. מלמולים של התרגשות זרמו כמו חשמל בקהל.
"ג'ניס ארמסטרונג, זה שנה שאנחנו ביחד, מאושרים ומאוהבים. לאחר פרק הזמן הזה, אפילו שאינו ארוך כל כך, אני מרגיש שלא הייתי בטוח יותר אף פעם יותר מאשר עכשיו, כשאני מבקש להעניק לך את שם משפחתי. אז... התנשאי לי?"
המלמולים הפכו למחיאות כפיים, שהפכו לצעקות מחרישות אוזניים, שהתמזגו עם דרישות של כמה אנשים שלא יכלו להתאפק וצעקו "כן! תאמרי כן!"
כעבור דקה תמימה, הכל פסק, והדממה שבה לעטוף את האולם, נושאת עמה את ריחה של הציפייה הדרוכה. ליבו של ראיין הלם בעצמה רבה, אך מבטו נותר יציב וממוקד להפליא.
לבסוף התשובה המיוחלת הגיעה: "כן, ראיין. ברור שכן," אמרה ג'ניס, דמעות קולחות וצונחות על לחייה, עיניה נוצצות. ראיין קם על רגליו, מחייך מאוזן לאוזן, הרים אותה באוויר בחיבוק עז, וחש שאין המאושר ממנו.
ממרחק, ישב סקוטי בכיסאו ולגם מכוסית המשקה שנחה על שולחנו. צעקותיהם המאושרות של האנשים איימו לקרוע את עור התוף של אוזניו, אך לא היה לו אכפת באותם רגעים. חיוך קטן הבליח בין שפתיו, והוא חלק את אושרו של חברו ביחד איתו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
