פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 236 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-3 חודשים הסיפור שמאחורי התמונה מרטין
היה זה עוד יום שישי שגרתי בבית משפחת דר. אמא עופרה הכינה את העוף של שישי בצהריים ואת העוף של שבת בצהריים. "אמא", הפרתי את השקט היחסי ששרר במקום, "אם אבא מתקשר, אז אני לא פה". "אבל אתה כן פה", סתרה האם. "אז תשקרי לו שאני לא פה", התעקשתי. "אתה רוצה שאני, אימך מולידתך, ישקר לאביך, שהוא בשר מבשרך?", נחרדה. "ברור", השבתי. "בסדר, אין בעיה", אישרה. בדיוק אז צלצל מכשיר הטלפון. "גדי, תענה", ביקשה. "מה זאת אומרת 'תענה'?", התפלאתי, "ואם זה אבא?". "אז תמסור לו דרישת שלום", פתרה את הבעיה. "אבל על מה דיברנו לפני רגע?", הזכרתי. "אה, נכון, שכחתי", נזכרה אמא, וענתה לטלפון. "הלו", פתחה במקוריות, "היי, ארנון, מה המצב? רק שנייה. גדי! זה אבא!". ביצעתי לעברה תנועות ביטול שאינן משתמעות לשתי פנים. "אה, נכון", נזכרה שוב, "ארנון, גדי אומר שהוא לא פה". התחלתי לעסות את רקותיי בתנועות קצובות. "טוב, אני ימסור לו", סיימה אמא את השיחה, "גדי! אבא אמר לי להגיד לך שכשהוא חוזר הביתה, אתה תקלל את היום שבו נולדת". "זה בסדר", הגבתי בנונשלאנטיות, "אני עושה את זה גם ככה". "תיזהר ממנו, שלא תמצא יום אחד במיטה ראש של סוס מת", הזהירה אימי. "נכון", הסכמתי באדישות מופגנת, "זה הרבה יותר מפחיד מראש של סוס חי".
הטלפון בבית צלצל שוב, ואמא שוב ענתה. "אמא, עם מי את מדברת?", שאלתי. "אני לא שומעת אותך, אני בטלפון עם דורי", התנצלה. "כשתסיימי את השיחה, תני לי לדבר איתו", ביקשתי, "רק אל תנתקי לפני שאת נותנת לי לדבר איתו". אם המשפחה ניתקה, ושאלה: "כן, גדי, מה רצית?". "כשביקשתי ממך לא לדבר עם אבא, נתת לי אותו, וכשביקשתי ממך לדבר עם דורי, לא נתת לי אותו", התאכזבתי. "זה לא שלא ידעתי מה ביקשת", התגוננה, "פשוט שכחתי". "זה מה שטוב בלהיות סנילית", עודדתי אותה, "תמיד את מגלה בדיחות חדשות, אנשים חדשים"... "תפסיק לדבר שטויות", השקיטה, "מה שנכנס אליי למוח, לא יוצא". "הבעיה היא ששום דבר לא נכנס", לגלגתי. "יש לי ידע וזיכרון מעולים!", הפריכה את טענותיי כנגדה, "אפרופו, מי זה כאן בתמונה?". "זה בעלך!", זעקתי, "אבא!". "איך הוא השתנה!", הבחינה. "זאת תמונת ילדות שלו!", זעקתי שוב. "אז אולי בגלל זה לא זיהיתי אותו?", ניסתה להבין. "יש סיפור מאחורי התמונה הזאת", גיליתי. אמא הפכה את התמונה, וצעקה: 'לא כתוב פה שום סיפור!'". "מה עובר עלייך?", ניסיתי לעזור. "תבין, יש עליי הרבה לחצים", תירצה, "אני שוכחת דברים, יש לי סקלרוזה". "סקלרוזה זאת בכלל טרשת!", המשכתי בזעקתי, "תפסיקי כבר להשתמש סתם במילים בלועזית כדי לנסות להראות שאת חכמה!". "אני לא משתמשת סתם במילים בלועזית, יא אינקובטור!", הצטדקה, "מה לעשות שלא נולדתי בלועזיה?". "אמא", פניתי בעדינות, "אמרתי לך פעם שאת זקנה, משוגעת, טיפשה וסנילית?". "זקנה? אתה לא מתבייש?", החזירה. "אגב זקנים", קישרתי, "מתי אבא חוזר היום?". "יותר מוקדם מבדרך כלל", ענתה. "רק זה היה חסר לי", רטנתי, "תכף תגידי שיש לאכול עוף". "אז תחיה מהסלט", מצאה פתרון. "אמא, קראתי שבעל רצח את אשתו כי היא הכינה לו כל יום, במשך שנים, את אותו אוכל", הזהרתי, "אם אבא ירצח אותך, אז יהיה כתוב שהרוצח הוא פולני אלמוני". "די לקשקש!", דרשה, "אבא שלך מת על העוף שלי!". צעדים כבדים נשמעו מתקרבים. אבא נכנס לדירה בפנים חמורות סבר, כתמיד. "איזה יום שחור היה לי!", צרח, "אם עכשיו יקרה לי עוד משהו רע, אני ארצח את שניכם!". "ארנון", קיבלה אותו אשתו בחיוך, "מתי אתה רוצה לאכול את העוף שלך?". אבא קפא לרגע במקומו, ואז שחרר זעקה: "עעעעווווףףףף????!!!!"...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה