כשבועיים לאחר השחרור שלי מהצבא התחלתי לעבוד בתור מחסנאי בחברת תקשורת סלולרית (לא רלוונטי כרגע מה שמה)
בהתחלה התחלתי לעבוד שם בגישה הכי מקובלת על הדעת: להרוויח כסף, לחסוך, להעסיק את עצמך וכו'.
אחרי כמה חודשים ספורים נכנסו לי רגשות שליליים לראש. ולבד הגעתי למסקנה שאני נמצא שם רק בגלל ה"צורך" להתפרנס. הרגשתי כאילו אני כבול לאזיקים ונמצא שם רק בגלל שאני "חייב", האנשים היו נחמדים, העבודה לא קשה במיוחד והכסף לא רע, אבל ידעתי שאני נמצא שם בחוסר רצון. החלטתי שאני הולך לעשות עכשיו בדיוק מה שאני רוצה וטוב לי. חשוב לי להוציא תואר אקדמאי בעתיד. אז מבחינתי להישאר במקום עבודה שבעצם נוגד את הרצונות שלך זה אסון. הכסף היה טוב, העתיד היה מובטח, די אהבו אותי שם, שאלו אותי "וואו, אתה מתפטר מהחברה הכי מובילה בתחום? אתה משוגע? ירייה ברגל מה שאתה עושה". בנאדם צריך לעשות מה שטוב לו. על המקום החלטתי להתפטר ולהתחיל ללמוד לפסיכומטרי, שזה גם לא קל אבל במפנים אני יודע שאני בדרך למטרה שלי, שאני רוצה להגשים אותה. אז למרות שהלימודים לא קלים, יש הרגשה טובה בלב, כי בשביל להצליח צריך להתמיד.
הרבה אנשים מהעבודה דיברו איתי, שהם גם מעוניינים לעסוק בדברים אחרים שהם אוהבים, אבל רובים ענו לי את המשפט הקבוע שכל פעם מחדש מטריף אותי .."תשמע, אין מה לעשות, אלה החיים", עניתי להם בצעקה כמעט: "יש מה לעשות! מה שווים החיים האלו אם לא ללכת לפי הרצונות שלנו?", לפעמים יש פאשלות, נכון. אבל שווה לקחת את הסיכון.
תחשבו שכל הגדולים: המוזיקאים, הסופרים והשחקנים וכו' לקחו איזשהו סיכון בשביל להגשים את מטרתם. יש כאלה שמצליחים ויש כאלה שנופלים. אבל ביננו - לא שווה לנסות?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
לביא
