פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 14 שנים ו-3 חודשים הפתיחה לסיפור 'זְמַן הָאָסִיף' (חלקים נוספים ממנו בהמשך) שאול בן ציון

  

  שאול בן ציון

  
  
  
  
  חלק ראשון
  
  בשעה חמש ורבע בבוקר נפחה זוהרה אלחדיד את נשמתה. בעלה וחברתה האחות אולגה, היו אצל מיטתה כל הלילה. לפני שנה חשה זוהרה במחושים עזים בבטן התחתונה מלווים בהפרשות דמיות. בבדיקות מצאו הרופאים גידול ממאיר במעי הגס, ששלח גרורותיו ולפת אברים פנימיים סמוכים בחלל הבטן. הרופאים הודיעו לחַנוך שיעשו ככל אשר לאל ידם להקל על מכאוביה.
  בלילה האחרון, כשמצבה הלך והתדרדר, הזעיק חנוך את הרופא, שקבע שיש להַבהילה בִּדחיפות לבית החולים הקרוב. חנוך התעקש להשאירה בבית, כי זאת הייתה בקשתה היחידה, למות בבית אשר כה אהבה, ולא שעה גם להפצרותיה של חברתה, האחות אולגה.
  נעמה ישנה בחדרה ולא ידעה כי אמה נוטה למות.
  הכרתה של זוהרה חזרה אליהָ רק פעם אחת ביומיים הָאַחֲרונים. שעה לפני מותה היא פקחה את עֵינֶיהָ וביקשה מבעלה שיישא אותה לשירותים. לאחר שעשתה את צרכֶיהָ הפצירה בו שירחץ אותה.
  היא שכבה במיטתה בעיניים פקוחות, עושה אוזנה כאפרכסת, כאילו מבקשת היא לשמוע, בשקט המדהים של שעת בוקר מוקדמת זו, דבר מה. ראשה זע אָנֶה וָאָנָה באיטיות. פתע נעצרה תנועת הראש, נפקחו העיניים לרווחה והיא אמרה:"הנה עומרי חזר!", החיוך שעלה והאיר את פניה נותר שם גם כשקבע הרופא את מותה.
  זוהרה פגשה את חנוך שלושים שנה קודם ליום מותה והיא ילדה לו שני ילדים, את נעמה ואת עומרי. עומרי נולד כשנעמה הייתה בת שבע, אחרי שכבר כמעט נואשה זוהרה מהסיכוי להביא עוד ילד לעולם.
  חנוך התמלא אושר כשישב אצל רופא הנשים בקליניקה המפוארת שעל הכרמל, שומע את הלמות ליבו של הוולד. כשיצא מהחדר, משאיר את זוהרה עם הרופא, סיפר בהתרגשות רבה לנעמה על התינוק שאימה נושאת בבטנה.
  "לא, עדיין אי-אפשר לדעת בוודאות אם בן הוא או בת", השיב חנוך לנעמה שקיפצה במקום מרוב שמחה, "אף שהרופא ראה סימנים כי אכן אַח יהיה לך נעמתי."
  חיוך גדול פשט על פּנֶיהָ של נעמה לשמע הדברים והיא אמרה בהתלהבות:"אני אשמור עליו כל החיים שלי!"
  כשבאו וקרבו ימי הריונה לסיומן אחזה חרדה את זוהרה. היא חששה שמא יולד התינוק עם מום, או אולי היא לא תעמוד בלידה. בַּחֲלוֹמָה ראתה שהנה מובלת היא אל מחוץ לחדר הלידה מכוסה עד מעל לראשה בסדין לבן. זוהרה חשפה את חֶרְדוֹתֶיהָ באוזני חנוך ואף ביקשה ממנו לקחת גיליון נייר ולכתוב את צוואתה. לא הואילו לחנוך כל ניסיונות ההרגעה.
  הוא ישב לידה ליטף את פנֶיהָ ברוך מוחה דמעה מעינָה.
  זוהרה מיאנה להינחם עד אשר כתב חנוך את צוואתה בכתב ידו הברור והיא חתמה ומעינֶיהָ נִיבַט האור, זוהר של רוגע נח על פנֶיהָ.
  "נעמה תירש את כל התכשיטים אשר לי ועומרי....", כך הכתיבה לחנוך, כאילו דנו בשם הילוד מזה זמן, והוא הרים את מבטו מן הנייר ושאל:"זה השם על שום מי, זוהרה?"
  היא חייכה אליו, מניחה את ידה על ידו, מלטפת אותה באהבה רבה, ואמרה:"על שום, שחישבתי ימים והוא יולד בתקופת העומר ובטוחה אני שיהא ניחן בטוב וביפה שיש בשנינו, ובעיקר", כאן היא השתהתה, חייכה אליו, רגועה יותר, והמשיכה, "מפני שהפרוש של השם בשפת אימי הוא, כל חיי, כל עולמי!"
  יומיים לפני התאריך המשוער ללידה לקח חנוך את זוהרה ואת נעמה לבית אחותו, המתגוררת בחיפה, כדי להיות קרובים לבית החולים, לתת לזוהרה תחושת רוגע מהלחץ והחרדה בהם היתה שרויה.
  שעתיים אחרי שילדה זוהרה את עומרי, בן-זכר, במשקל שלוש ק"ג ותשע מאות גרם, פרצו כל תחנות הרדיו והטלוויזיה, בהודעה על הפצצת הכור האטומי בעיראק.
  חנוך שהה באותה השעה ליד מיטתה של זוהרה ולשמע הידיעה המרעישה, לא ידע את נפשו מהתרגשות ורצה לשתף בה את זוהרה. הוא הניח את ידו בעדינות על ידה ומשפקחה את עיניה סיפר לה את ששמע זה עתה. חיוך ריחף קלות על שפתיה. כך נהגה להביע השתתפותה בהתלהבותו תמיד.
  משעצמה שוב את עיניה אץ לו חנוך לחדר ההמתנה שבמחלקה לשמוע את הדיווחים השוטפים בטלוויזיה.
  כזה היה חנוך, איש מלא אנרגיה, שכל מה שנגע בפוליטיקה ובארץ ישראל הגביר בעורקיו את זרימת הדם וליבו היה פועם אז בקצב פראי. איש שידע להדליק את סביבתו במילותיו הקשות.
  אסף חבר קיבוץ יגור, שישב בפתח חדר הלידה, שם עמדה אשתו ללדת את בנו בכורו, בא אף הוא במהרה אל חדר ההמתנה כאחוז הלם.
  "בגין השתגע!", הוא זעק.
  "ששששש...", קראו לכיוונו יתר הנוכחים, מבקשים להסותו.
  "זה הסוף שלנו. כל העולם יהיה נגדנו. כל המוסלמים יעוטו עלינו עכשיו. זה טרוף! זה אקט של בחירות שיוביל אותנו למלחמה!"
  חנוך כבר לא יכול היה להחריש.
  "אתם השמאלנים, עם פרס בראש, תמיד תתקעו לנו סכין בגב! מה הפאניקה? סמוך על בגין הוא יודע איך לטפל בכל אותן מדינות ערב המבקשות לזרוק אותנו לים! אז תשב בשקט ותן לנו לשמוע!", פניו של חנוך סמוקות היו.
  "אסף מורגנשטרן", נשמעה קריאת האחות מחדר הלידה.
  אסף קם ממקומו ומיהר לעבר האחות שבישרה לו על הולדת בנו.
  "הוא יהרוס לנו את המדינה", המשיך אסף לצעוק, מנופף בידו באוויר.
  האחות הביטה בו נדהמת, לא מבינה על מה הוא מדבר.
  
  
  הפגישה הראשונה שלי עם משפחת אלחדיד היתה בשנת 1977 כשהגיעה לשבת אירוח, כחודשיים לפני שעלו והפכו להיות שכני ביישוב.
  בשבוע שלפני הגיעם לראשונה, דיברנו בם רבות. זוג צעיר, הורים לילדה קטנה שתתוסף לילדי הפעוטון במקום, שזה לכשעצמו, דבר בעל משמעות רבה, אך בעיקר זוכר אני כי ראינו בהם סנונית שמבשרת את תנופת ההתרחבות אשר לה ייחלנו כל-כך.
  ארבע שנים לאחר הצטרפותם לקהילה, נולד בשעה טובה, עומרי. את טכס הכנסתו לבריתו של אברהם אבינו חגגנו כאן ביישוב. סנדקו של עומרי היה נפתלי, חברו הטוב של חנוך עוד מתקופת הלימודים באוניברסיטה.
  נפתלי, סטודנט שנה ראשונה בחוגים מקרא והיסטוריה של עם ישראל, פגש את חנוך, סטודנט בחוג לספרות, שנה שנייה, בהרצאתו של יהודה ניניו, על הנושא שמשך אליו סטודנטים רבים, 'לוליטה- יצירה אלמותית או, קלאסיקה פדופילית'.
  "נבוקוב החל לכתוב את הספר תחת השם הזמני, 'הממלכה שליד הים', דבר שמביא אותנו לשירו של אדגר אלן פו, אנאבל לי. לדעתי, כמו בשיר, גם כאן, מתאר הספר אהבה אמיתית על גלגוליה והפקטורים שמשפיעים עליה במהלך העיתים. אומנות הכתיבה לא מחויבת בהעברת מסרים מוסריים."
  דבריו אלה של חנוך, במהלך הדיון, הקפיצו עליו רבים ובעיקר היו אלה דבריו של נפתלי שנאמרו כשהוא שולח מבט רושף אל חנוך. "הומברט הוא אדם בלתי שפוי בעליל. הוא פדופיל חסר מצפון. אהבתו הגדולה ללוליטה, כפי שהוא עצמו אומר בסוף הספר, אינה אלא, חטא עקר ואנוכי. כל מי שטוען להשוואה עם אנאבל לי, לאדגר אלן פו, טועה, מטעה ופגום מוסרית."
  חודשיים לאחר אותה פגישה עבר נפתלי להתגורר במעונות, בחדר בו התגורר חנוך, לאחר ששותפו מזה שנתיים קיבל מילגה להמשיך לימודיו בשירה אנגלית באוניברסיטת וירג'יניה שבארצות הברית.
  הידידות ביניהם צלחה את כל החיכוכים. נפתלי לא יכול היה לסבול את ריח הסיגריות בחדר, ואף שחנוך השתדל מאוד שלא לעשן בחדר כשנפתלי שם, הריח שדבק בקירות ובחלל החדר, לא עשה לו טוב. השותפות ביניהם כמעט פורקה כשיום אחד הגיע נפתלי לחדר, אחרי סוף שבוע בבית-אימו, ומצא בכיור כוס קפה עם בדלי-סיגריות בתוכה.
  "איני מסוגל להמשיך לחיות בכפיפה אחת עם מי שמאפר בכוס הקפה שלי!", רטן בכעס.
  חנוך הסביר לו שלמד למבחן עם סטודנטית שאירח בחדר בהעדרו והבטיח שיקפיד להבא בהליכות אורחיו, סלע מחלוקת רציני נוסף ביניהם. נפתלי נהג לעזוב את החדר כל יום חמישי בשבוע בגמר הלימודים, ולנסוע אל אימו המתגוררת בשכונת שפירא שבדרומה של העיר תל-אביב. מאז מת עליה אביו, לא השאירה נפתלי לבד בבית בסופי-שבוע. גם כשהפציר בו חנוך להישאר עימו, באחת השבתות, כדי לחגוג ביחד את יום הולדתו, השיב לו נפתלי בשאלה:"ומי יעשה קידוש של שבת לאימי?"
  כעת מתגורר נפתלי בירושלים עם אשתו וילדיו. הוא מחנך בבית-ספר תיכון ע"ש רנה קאסן ומלמד את המקצועות החביבים עליו, מקרא ומבוא לתורת המוסר.
  
  
  מבעד לחלון חדרי, הזיחו את תשומת ליבי שני עורבים שעמדו וקרקרו על אדן המרפסת הלא גמורה היוצאת מחדרי, בקומה השנייה של ביתי.
  כיוון שהוסחה דעתי, באתי ועמדתי אצל החלון לראות על מה הם נרעשים. גוזל-עורבים נפל על דשא חצרי והם פקחו עליו עינם ממעל.
  רצפת המרפסת עשויה לבדי-עץ, היתה כבר אכולת רטיבות והעץ הלך ואיבד את חוזקו, פה ושם אף החל להתפורר. זעם רב היה בי על שכך לא סיימתי את בנייתה. חריוני היונים, שבנו להן את ביתן בגג ביתי, מילאוה והפכוה למחראה.
  משקיפה היתה המרפסת על שדות העמק המוריקים בעונה זו של השנה.
  קור עז וריח של גשם עמד באוויר. באתי והתיישבתי אל מול המחשב מנסה שוב לדלות מילים לפתיחת ההספד. בוהה הייתי בחלל החדר. על הקיר סמוך לספרייה תצלום של ילדי, גולשים בשלג שנערם כאן בחורף לפני שנים.
  הלוויה של זוהרה תצא בעוד כשעתיים מביתה לחלקת הקבר, כאן ביישוב, והיא תיטמן ליד בנה עומרי. בתי, בת גילה של נעמה, אמרה לי בעצב, כשהתקשרתי להודיע לה על מותה של זוהרה, שנעמה תקועה עדיין במות עומרי וטוב יעשו אם יעזבו אותה לנפשה ויתנו לה להתאבל בדרכה על מות אמה.
  שני העורבים עטו על דבר מה בקריאות רמות. נדרכתי ונעמדתי שוב בחלון. מָאפִי, החתולה הפרסיה של משפחת ליפשיץ, נמלטה על נפשה מאימת העורבים שבאו להגנת הגוזל.
  עוד עומד אני ומביט על המתרחש למטה, לא מבין מדוע אין העורבים לוקחים את הגוזל ומחזירים אותו אל הקן ממנו נשמט, אחזה צינה בעצמותיי. הובלתי את כנף החלון על מסילתו להגיפו. הרוח נאנחה והתדפקה בזעף על החלון, בעדו השתקפו בתי-הכפר הערבי השוכן על צלע ההר שמנגד. צבועים בצבעי האדמה, עטופים סביב בעצי-זית.
  ענן כבד ושחור מרחף עליהם.
  חנוך עמד על פי הקבר הפתוח, אליו הורדה זוהרה עטופה בתכריכים, עיניו כבויות וצרובות-בכי. מימינו קברו של עומרי, עליו המצבה שעשויה מאבן גולמית, לא מעובדת, שנלקחה מהמקום בו נרצח. בהמולת תנועת-קהל המלווים ותפילת האשכבה, חלפו עיניו על המילים שהתעקשה זוהרה לכתוב על מצבת-עומרי.
  
  ' לְיַלְדִּי הָאָהוּב
  שֶהָיָה כָּל עוֹלָמִי...
  עַד לַיּוֹם בּוֹ אֶשְכֹּן לְצִידְּךָ
  לֹא אֵדַע שִמְחָה
  כִּי נִלְקְחָה עִמְּךָ !
  
  אִימָּא '
  
  
  נעמה ביקשה לחתום את המילים אחרת כך שיכללו גם את חנוך ואותה אך זוהרה התנגדה והתעקשה על הניסוח האישי.
  "אתם עוד תדעו שמחה בעתיד ואני את מותי אבקש כל יום!", כך אמרה וסגרה את הויכוח.
  מאז, כדי להוכיח לזוהרה כי טועה היא, נסגרה נעמה בבית ולא יצאה אותו.
  גם היום כשביקש אותה חנוך להיות יחד איתו וללוות את זוהרה בדרכה האחרונה ענתה לו נעמה בשלילה ואמרה:"כשעומרי נרצח, אימא הרגה את שנינו ואת רינה יחד איתה. אני מתאבלת על כולנו מאז!"
  'מה אכתוב אני על המצבה שלך זוהרה?', הרהר בוהה אל הקהל הרב.
  כשנתבקש לקרוא קדיש כחכח בגרונו והמילים 'יתגדל ויתקדש', לעו בפיו עד שהתעשת והמשיך בקול ברור וחזק בדיוק כמו שעשה אז על פי הקבר של בנו עומרי.
  "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן", סיים את קריאת הקדיש.
  כשכבר נראה היה כי כולם עברו על פניו ולחצו את ידו ואמרו מילים של השתתפות בצער, נגשה היא אליו בצעד מהוסס והושיטה את ידה.
  חנוך הבחין בה כבר בבית הלוויות, היא עמדה רחוק מהקהל, נבדלת ובולטת כדרכה ביופייה. רינה מלמוד, חברתו לחיים של בנו עומרי עד ליום הירצחו. גבוהה ויפת מראה היתה. עיניה כעיני האיילה, שחורות וגדולות בוהקות היו תמיד. שערה השחור נפל על כתפיה וחיוך תמידי שעל שפתיה הקרין חום מעיניה. דיבורה היה בוטח וקולח. כשנשק לה לראשונה, כך סיפר לו עומרי, הוא חש שהבטן נצבטת לו, מעיניו דמעות זלגו וחולשה ורפיון השתלטו עליו.
  אהבת עומרי לרינה, בעיני חנוך, כאהבת יעקב לרחל, תמה היתה.
  הם נפגשו במסע חנוכה למדבר יהודה של תנועת הנוער בני-עקיבא, קטנה ממנו בשנתיים, תלמידת תיכון ע"ש רנה קאסן בירושלים.
  כך הפכה רינה, חברתו של בנו עומרי ותלמידתו של נפתלי, להיות כבת למשפחת אלחדיד ונקראה בחיבה בפיו של חנוך, 'רינתי', כמו שנעמה היתה 'נעמתי'. עומרי הגדיל וקרא לה 'רינתיה'.
  מאז שנרצח עומרי, לפני שלוש שנים, לא נראתה רינה ביישוב.
  חנוך לחץ את ידה ואסף אותה אליו לחבקה, והיא השעינה את ראשה על כתפו ואמרה:
  "אני חסרה אתכם מאוד. זוהרה זכתה לחיי אושר במחיצתך. מיום הליכתו של עומרי מאיתנו, התייסרנו מאוד. היום נעתקה נשמתה של זוהרה מהעולם האפל ובאה אל אור הנצח. אין אישה מתה אלא לבעלה ואני משתתפת בצערך ובצערה של נעמה."
  חנוך ליווה את רינה במבטו. ראה אותה מתכופפת ואוספת בידה השמאלית צרור עפר ומניחה אותו על הקבר הטרי ושמע אותה בדמיונו לוחשת, 'לכי בשלום זוהרה, נוחי בשלום ותעמדי לגורלך לקץ הימים'. עוד ראה אותה מזדקפת ופוסעת לעבר קברו של עומרי, עת ניגש אליו נפתלי. ממש לפני שנכנס למכוניתו של נפתלי, בדרכם אל ביתו, ראה אותה חנוך נוטלת את ידיה ביציאה מבית-העלמין.
  תמיד ידע שזוהרה דנה את רינה לכף חובה שלא בצדק, אך לא העז להעמידה על טעותה, יען כי חשש לפגוע ברגשותיה. זוהרה לא הזכירה את שמה מעולם אחרי הירצחו של עומרי.
  
  
  שבוע לפני יום הולדתו העשרים ואחת של עומרי, התעורר חנוך משנתו ומצא שזוהרה אינה לצידו. חנוך ידע, שימים אלה, הסמוכים ליום הולדתו של עומרי יהיו קשים לכולם. הוא ירד ממיטתו ויצא את החדר ומצא שזוהרה יושבת בחדרו של עומרי לנוכח תמונתו והיא בוכייה ודומעת. חנוך בא אצלה והיה מלטפה בידו על ראשה, מעיניו זולגות הדמעות בִּראותו אותה כך. הוא ידע שאין מילים שיכולות להיאמר ברגע שכזה. רק הליטוף והמבט.
  כשירדה לאחר שנרגעה, וחנוך היה מגיש לה את כוס הקפה שאהבה לשתות בבוקר, אמרה לו:"עומרי בא אצלי הבוקר בחלום והוא תינוק בן-יומו. התעוררתי לשמע בכיו."
  בערב כשחזר מהעבודה, והוא עדיין עומד בפתח, אמרה לו:"היא שלחה מכתב עם שליח. שרפתי אותו מבלי לפתוח אותו אפילו. היא שפכה את דמו!"
  נעמה שבאה לקראתו, מסוגרת ועצובה כדרכה מאז נלקח עומרי, שמעה את זוהרה ואמרה, 'אימא, גורלו של אדם נקבע ביום לידתו ואל לך להאשים אותה במותו.'
  בלוויה של עומרי נפער הפצע. כשרינה אנינה ובוכייה, עדיין הלומה מהחוויה שעברה לפני שעות אחדות, באה לחבק את זוהרה.
  "שלא תתקרבי אלי!", זעקה זוהרה לעברה. "אם לא היית מתעקשת שעומרי ייקח אותך הביתה באמצע הלילה הוא היה איתנו בין החיים כעת! את אשמה במותו. דמו בראשך!"
  לנר הנשמה שדלק תמיד מאז נרצח עומרי, נתווסף כעת נרה של זוהרה. נעמה הדליקה הנר, לוחשת תפילה לעילוי נשמת-אמה, תוך שהיא מביטה בשעון שעל הקיר, אותו קבלו הוריה במתנה, ביום חנוכת הבית, מנפתלי ודפנה אשתו. שני מזרונים, מחדרו של עומרי, שמה נעמה על הרצפה, עליהם ישבו אביה והיא.
  'מעניין מה תהייה תגובתו של חנוך על הוצאת המזרונים מחדרו של עומרי', הרהרה, מסדרת את הכיסאות ומכסה במפה את הטלוויזיה ואת המראה בכניסה לבית, 'אימא לא היתה נותנת להוציא מחדרו של עומרי דבר!'
  חדרו של עומרי הפך למקדש מעט, ולא אחת נתגלעו ויכוחים בינה לבין זוהרה בעניין השימוש בחפצים שהיו בחדרו ביום בו נרצח.
  רעש של מכוניות חונות נשמע ונעמה סיימה כבר את ההכנות בבית לקבל את פני אביה והמנחמים. נעמה פתחה את הדלת וחנוך נכנס כשנפתלי סומך את ידו סביב מותניו. נפתלי ניגש אל נעמה חיבק אותה אליו, נשק לה על לחייה ודיבר בה ניחומים. חנוך חלץ את נעליו וישב על המזרון שעל הרצפה. נפתלי הצטרף אליו. נעמה ניגשה אל חנוך, הניחה ידה על כתפו ושאלה בחיבה וברוך:"אבא, קר לך? שאביא לך בגד חם ללבוש? כוס תה חם אולי?"
  לפני שפנתה ללכת להכין את התה פנתה לנפתלי ושאלה:"כיצד נודע לך דבר מותה של אימי?", "רינה התקשרה להודיע לי", אמר והביט אל תוך עיניה של נעמה מבחין באור שריצד בעיניה פתע. ביום הרביעי לשבעה היא באה וישבה דוממת בין המנחמים, עד שנעמה נכנסה ומבטיהם הצטלבו. הן עמדו בוחנות זו את זו כשדמעות נקוות וממלאות את עיניהן. מפלסות היו את דרכן בינות המנחמים עד שנעמדו ונפלו חבוקות זו בזרועותיה של זו מבלי יכולת להוציא מילה מפיהן.
  חנוך היה מתבונן בהן כשחיוך של עצב נסוך על פניו. נעמה אחזה בידה של רינה ומשכה אותה אל חדרה. חנוך שמע אותן מדברות, בוכות וצוחקות וכשיצאו לאחר שעה ארוכה הבחין כי פניה של נעמה לבשו אור בפעם הראשונה מאז נרצח עומרי.
  
  
  כל היום לא עזבו האחת את רעותה ועמלו יחדיו בקבלת פני המנחמים. לעת ערב כשביקשה רינה מנעמה לברר אצל נפתלי מתי הוא מתכוון לחזור לירושלים, הביטה בה נעמה ואמרה:"הייתי רוצה שתישארי לישון כאן הלילה, שתספרי לי מה עבר עליך בימים הרבים ההם מאז מותו של עומרי אחי. בבקשה רינתיה."
  הדמעות זלגו מעיניה של רינה כששמעה את שמה נהגה מפי נעמה, כפי שנהג עומרי לקרוא לה. נעמה עטפה אותה בחיבוק גדול וחזק ממלמלת חרש לאוזנה:"לא התכוונתי לרגש אותך כך. געגועי לעומרי מזכירים לי אותך תמיד ואת נעלמת מחיינו והנה זוהרה אימי מתה עלינו ואת שוב כאן ואני זקוקה לך כעת . אנא הישארי כאן רק הלילה!", הפצירה בה נעמה בקול מתחנן.
  שעתיים לאחר שעזבו אחרוני המנחמים את ביתו עלה חנוך על יצועו. מחדרו שמע את רינה ונעמה שהיו מנקות ומסדרות את הבית.
  
  
  אותו לילה בא עומרי בחלומו. היה זה ערבו של יום חמישי בשבוע, היום הקשה ביותר עבור זוהרה. השאלה, אם עומרי יגיע לשבת, היא שקבעה את האווירה בבית ואת מצב הרוח בקבלת פניה של 'שבת-המלכה'. מכשיר הפלאפון אשר במכוניתו פצח בניגון 'יד ענוגה', זה צליל החיוג של זוהרה. משהשיב חנוך ושמע את קולה המתרונן ידע כי עומרי בדרכו הביתה.
  עומרי שמח לראות את חנוך נכנס לחניון הרכבת. פניו היו חיוורות. כתמים שחורים סביב עיניו ושערו הקצוץ מלא אבק ופיח. בשבועות האחרונים עשתה יחידת המסתערבים, היחידה בה שירת עומרי, עבודה קשה בכפר קבטייה, שבגזרת העיר ג'נין.
  זוהרה עמדה בחלון חדרה מצפה הייתה לעומרי. כמה אושר ניצת בעיניה בבואה לקבל את עומרי בצאתו מהמכונית. היא אספה אותו אל בין זרועותיה, מנשקת אותו על פניו, מקרבת את שפתיה אל ארובות עיניו לחוש את חומן, מוליכה אותו היישר אל המקלחת. אילולא ידעה כמה מכעיס אותו, שהיא טורחת כך סביבו, הייתה רוכנת ומורידה את נעליו מעל רגליו, מפשיטה אותו ממדיו המיוזעים ומושיבה אותו בתוך אמבט מלא קצף לענג את גופו.
  "אימא, אולי קודם נשתה כוס קפה עם עוגה מעשה ידייך?", כך נהג עומרי למתן את התרגשותה של זוהרה מבלי לפגוע בה. עוד היא עסוקה בהכנת הקפה נשמע צלצול בשער הבית ומיד אחריו קולו של חנוך שבישר לעומרי כי רינה הגיעה.
  עת שעטה רינה פנימה ונשקה לו לעומרי על פניו, כולה אומרת שמחה אלי גופו, הבחין חנוך כי נפלו פניה של זוהרה בראותה כי צחוקה של רינה נמהל בצחוקו של בנה. היד שאחזה בכוס הקפה קפאה פתע והכוס נשמטה והתנפצה על הרצפה.
  חנוך התעורר בבהלה משנתו שומע את קול צחוקה החרישי של רינה בוקע מחדרה של נעמה בתו. משנעור משנתו באה זוהרה שוב ועלתה במחשבתו. מתעוררת הייתה איתו תמיד ושואלת:"עומרי בא אצלך בחלום, חנוך?", או שהייתה מציינת בכעס:"אותי אין הוא פוקד כבר כמה ימים. מה חלמת חנוך?"
  
  
  חנוך חש כי גרונו יבש, כשיצא מחדרו לשתות, ראה כי חדרו של עומרי פתוח לרווחה.
  כבר כשחזר מהלוויה, שם לב שנעמה הוציאה את שני המזרונים מחדרו של עומרי. הוא פסע אל תוך החדר והנה תמונותיו של עומרי מפוזרות על מיטתו. חנוך עמד ליד המיטה ונתן את עיניו בתמונות. הנה זו התמונה בזרועותיו של נפתלי, ואחריה שוב עומרי אוחז בידה של נעמה בטיול של שבת, בגבעת התחמושת, כשדפנה מגישה לו בננה. התמונה שהיתה מונחת על הכר היתה כבר מיום ההורים בסיום קורס מכ"ים. עומרי עם נשקו האישי, רחב כתפיים ומוצק כשזוהרה לצידו, מביטה בו בהערצה, עיניה מלאות חרדה.
  מהיום בו התגייס עומרי ליחידת המסתערבים היתה זוהרה כצל של עצמה. בדרכם חזרה הביתה מיום ההורים, נזכר חנוך, איך אמרה לו זוהרה:"חנוך, אתה יודע שהמפקד של עומרי היה תלמידו של נפתלי? אולי נדבר עם נפתלי ונברר אם אפשר לשבץ את עומרי בתפקיד מנהלתי?"
  עיניו היו מטשטשות לו לחנוך את התמונות והוא פנה לצאת את החדר והנה רינה עומדת בפתח ומביטה בו, לבושה היתה בחולצה של עומרי עם הכיתוב, 'דובדבן זה לא רק פרי'. כשחשה כי עיניו של חנוך נעוצות בחולצה, סמקו לחייה:"רציתי את עומרי צמוד אלי, נעמה כבר נרדמה ובאתי להמשיך להיות עם תמונותיו של עומרי. אני עומדת כאן בפתח מביטה בך וכולי נפעמת כמה דומה זיו איקונין שלך לזה של עומרי."
  עיניו של חנוך, שהיו דומעות, הביכו את רינה:"תמיד אהבתי ללבוש את חולצותיו של עומרי. הוא היה צוחק בקול, כשהיה רואה אותי טובעת בחולצותיו, ומחבק אותי אליו חזק עד שהייתי חשה כי כל עצמותיי עומדות להיסדק", אמרה רינה כמצטדקת. חנוך ניגש לארון בגדיו של עומרי ואמר:"זוהרה לא היתה נותנת לאיש להיכנס לחדרו של עומרי ובוודאי לא הייתה מעלה על דעתה להוציא משם דבר. אני לא חושב כך. לדעתי, השימוש בחפציו של עומרי מותר. כל ששייך לעומרי אני רוצה להשתמש בו, זה מחבר אותי אליו ומעלה את זכרו. הגעגועים אליו חזקים אז עד לִכְאֵב." חנוך עצר בדיבורו כשרינה פסעה ובאה אל החדר פנימה.
  "כשעומרי היה יושב בחדר העבודה שלי וכותב על שולחני, הייתה זוהרה טועה לחשוב כי אני הוא. אז היתה באה אלי ושואלת כמעט בכעס:"איך זה שגם נעמה וגם עומרי יצאו דומים לך."
  כך היה מספר ורינה הייתה מביטה בו בעיניה היפות ומתיישבת על מיטתו של עומרי.
  חנוך הוציא מארונו של עומרי חולצת חורף חדשה, שעומרי לא הספיק ללבוש עדיין:
  "עומרי אהב את הצבע הצהוב. זוהרה קנתה לו את החולצה ובמיוחד אהב את הכובע שמחובר אליה. הוא הודה לזוהרה בהתלהבות אבל אז הוסיף, 'חבל שלא קנית עוד חולצה במידתה של רינה.' הנה רינה, זו החולצה של בני, שלך היא."
  מביטה היתה בעיניו שדמעות נקוו בהן. הניחה את החולצה על המיטה ובאה והושיטה ידיה אל בית-עיניו לנגבן מהדמעות ומשלא הגיע עדיהן, באה ועמדה על מנעליו, בידה האחת ניגבה הדמעות ובשנייה אחזה במותניו לשמור על יציבותה ואמרה:"ככה יעשה לאיש אשר את בנו אהבתי, שאם לא היה נלקח מאיתנו, היית אתה חמי."
  
  
  רינה נתנה בו בחנוך מבט מחויך, שבה ולקחה את החולצה מעל המיטה. כשעמדה לצאת את החדר שאל אותה חנוך, כמנסה להשיבה חזרה:"למה זה פזורות תמונותיו של עומרי על המיטה רינה?", מחייכת הסבה פניה אליו ואמרה:"נעמה ספרה לי הלילה, תוך דפדוף באלבום תמונותיו, סיפורים שלא שמעתי קודם. על אהבתה לעומרי, שהיה משתרך אחריה לכל מקום אליו הלכה, מיד כשהחל את צעדיו הראשונים. איך היתה מתגאה בו על יופיו ונועם הליכותיו כשבגר. אהבתי לשמוע כיצד היתה זוהרה מעירה את עומרי לבית הספר בחורף. שמלטפת היתה את פניו ומעבירה את אצבעותיה על מצחו, מסדרת את גבותיו העבות ורק כשבטוחה היתה כי אכן ער הוא, היתה מלאטת לו על אוזנו:'אני הולכת לשירותים לשבת על מושב האסלה, לחמם אותו בעבורך. בעוד שתי דקות אתה בשירותים.' נעמה סיפרה שכך נהגה זוהרה כל בוקר כדי שישבנו של עומרי לא יתקרר. ערבה לי מאוד אמירתה של נעמה, 'זו היתה זוהרה וזה הדרך בה הלכה עם בנה אשר כה אהבה'. מסיפוריה למדתי להבין גם את משמעות השם אשר נתנה לו."
  חנוך היה מביט בה, ברינה, בחום לאורך כל אשר דיברה ואז אמר חרש, כמעט לאוזניו בלבד:"אפילו הקשר שלך עם עומרי ניתפס אצל זוהרה כאיום על אהבתה שלה אליו."
  "אני חייבת ללכת לישון חנוך", אמרה רינה לפתע כשסבה חיש על עקביה ונכנסה לחדרה של נעמה. בטרם סגרה הדלת, הפנתה רינה את ראשה, והביטה בעיניה היפות, אל המקום אשר עמד שם חנוך ואמרה:"אגיע ביום רביעי, מוקדם בבוקר, לעלייה לקברה של זוהרה."
  חנוך השכים קום ורינה כבר יצאה את הבית. על השולחן היא השאירה פתק לנעמה בו רשמה
  בכתב ידה הקליגרפי,
  
  בסד'
  'נסעתי לירושלים. אי"ה, נתראה ביום רביעי.
  אוהבתותך, רינה.'
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.