מכיוון שבזמן האחרון אני לא מספיקה אפילו לקרוא, קל וחומר לכתוב, הרי שסביר להניח שהתגובה הזאת, אחרי שתיקה ארוכה, תהיה קצת טרחנית, שלא לאמר חופרת (אגב, את הביטוי הנ"ל שלמדתי מבני, לימדתי את אמי, והיא, אישה חרדית בת... יותר מ-40, מרבה להשתמש בו. גם אני מעדיפה אותו, למשל, על 'מתלהב' כשם גנאי, שהוא ביטוי סלנג בעייתי ומשבית שמחות).
אז ככה.
אני לא חושבת שסערת התגובות שעוררה הביקורת שלך נובעת מגילך ואוצר המילים שלך.
היא נובעת מכך שביקרת את 'יומנה של אנה פרנק' שהוא ספר שיש לו ערך מוסף מעבר לערכו הספרותי, מאחר והוא עדות יחידה במינה של נערה מימי מלחמת העולם השנייה.
כך שאם היית כותבת ביקורת דומה בשפה דומה על ספר סיפורת 'רגיל' סביר שהביקורת היתה נשכחת. ולחילופין, אם אני, בגילי המתקדם ובשפתי המצועצעת, הייתי כותבת ביקורת ברוח דומה על 'יומנה של אנה פרנק' סביר שהייתי מעוררת סערה לא פחות גדולה.
כשנוגעים במקום כואב סביר להניח שמי שכואב לו יצעק.
לדעתי, זכותך להרגיש את מה שאת מרגישה ולכתוב את מה שאת כותבת, אבל כדאי שתדעי שלבחירות מסוימות ולמימוש זכויות מסוימות ישנו מחיר.
לגבי החכמה- ההגדרה של המילה הזאת היא מאוד מורכבת.
החכמה היא לא בהכרח תלוית גיל, אבל הוא עשוי לתרום.
אני, למשל, הייתי בת שלוש עשרה ועכשיו בת כמעט ארבעים, והייתי עוד הרבה בין לבין.דברים מסויימים השתנו ואחרים לא.
את עכשיו בת שלוש עשרה ולא היית עדיין בת ארבעים.
כך שהעובדה הזאת עשויה להעניק לי איזה שהוא יתרון, יתרון הפרספקטיבה.
אני אומרת עשויה, מכיוון שהגיל לא בהכרח מעניק את היתרון הזה. כאן נכנסת החכמה. החכמה לנצל את היתרונות שהשנים יכולות להעניק.(ויש להן גם חסרונות).
ככל שאדם נמצא זמן רב יותר במקום מסוים, סביר שיכיר טוב יותר את החוקים.
העובדה שהדיון על הביקורת שלך התפתח, בין השאר, ל'פני הנוער, לאן?' נובעת מכמה סיבות.
ראשית, טיבם של דיונים להתפתח לכיוונים שונים, צפויים יותר או פחות.
שנית, ישנה נטיה להתייחס למידע הדל שיש לנו אחד על השני (כינוי, גיל ומקום מגורים) גם בדיונים אחרים: בתגובות לשאלה שנשאלה בפורום יהדות התייחסו חלק מן המשיבים למוצאה הלא יהודי של השואלת. וכשילדה בת שמונה התוודתה על שברון ליבה כשחברה עזב אותה, גם אז, התפתח הדיון לדיון בתרבות הנוער (דווקא שברון לב, מנסיוני הדל, הוא שברון לב, בכל גיל).
ובנוסף, אנשים פשוט אוהבים להביע את דעתם בנושאים שונים. וזהו בהחלט המקום.
הביקורת שלך היוותה טריגר, אבל את לא אחראית לכל המקומות אליהם הדיון בה הגיע וגם לא כולו מכוון ישירות אליך.
כשאני הייתי בת שלוש עשרה, לא ידעתי בכלל שאני יכולה לא לאהוב ספר מסוים. קראתי ללא הבחנה וללא עין ביקורתית. גם, עד עכשיו, לא דירגתי אף ספר כ'בזבוז של זמן'. זה נראה לי מעליב. שנים רבות עברו עד שגיליתי שלא כל ספר חייבים לאהוב. את גילית את זה מוקדם. ואני דווקא חושבת שצריך לחנך ילדים ונוער להפעיל את החוש הביקורתי שלהם. אבל גם מתי ואיך.
זהו. חפרתי די. אפילו יחסית לעצמי.
