הריח הזה משגע אותי כבר כמה ימים.
ריח נורא מוכר, מהעבר. ריח של בושם ישן. של פעם.
"בוקר טוב, יפה."
“עוד כמה דקות, אבא.”
אני הולך למטבח להכין קפה.
"אבא, איפה אייל?"
"בגן. אימא כבר לקחה אותו.
זה היום שלנו, זוכר?"
"יייייייש!!!
נלך לפארק?"
"כן. נלך לאן שתרצה?"
"ומשחקיה? וקולנוע?"
"כן, כן. "אני עונה לו עם חיוך.
"נעשה חיים משוגעים!"
"כיייייייייייף!!!"
"לך תצחצח שיניים"
"בוקר טוב, יפה"
אבא מדביק לי נשיקה על הלחי.
אני לא פותח עיניים. גם בלי לראות ולשמוע הייתי יודע שזה הוא.
לפי הריח. ריח של הבושם שלו. ריח חזק, נורא גברי.
כשאהיה גדול גם לי יהיה כזה.
"בוא, יפה, קום. שלא נאחר לאוטובוס.
נוסעים לבקר את סבתא היום. בצפון."
כן, אני זוכר.
רק אני ואבא. איזה כיף.
אנחנו יוצאים החוצה. לרחוב.
היום זה היום.
היום שלנו.
"הרצל פינת תרמ"ב, מהר שילחו אמבולנס. גבר נדרס."
"מה מצבו?"
"אני לא יודע. יש הרבה דם"
"שולחת"
הריח הזה.
נזכרתי. זה הבושם של אבא.
"אבא, לאן נלך?"
לאן שתרצה, יפה. זה הזמן שלנו"
אני מחזיק לו את היד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
