הריח הזה משגע אותי כבר כמה ימים.
ריח נורא מוכר, מהעבר. ריח של בושם ישן. של פעם.
"בוקר טוב, יפה."
“עוד כמה דקות, אבא.”
אני הולך למטבח להכין קפה.
"אבא, איפה אייל?"
"בגן. אימא כבר לקחה אותו.
זה היום שלנו, זוכר?"
"יייייייש!!!
נלך לפארק?"
"כן. נלך לאן שתרצה?"
"ומשחקיה? וקולנוע?"
"כן, כן. "אני עונה לו עם חיוך.
"נעשה חיים משוגעים!"
"כיייייייייייף!!!"
"לך תצחצח שיניים"
"בוקר טוב, יפה"
אבא מדביק לי נשיקה על הלחי.
אני לא פותח עיניים. גם בלי לראות ולשמוע הייתי יודע שזה הוא.
לפי הריח. ריח של הבושם שלו. ריח חזק, נורא גברי.
כשאהיה גדול גם לי יהיה כזה.
"בוא, יפה, קום. שלא נאחר לאוטובוס.
נוסעים לבקר את סבתא היום. בצפון."
כן, אני זוכר.
רק אני ואבא. איזה כיף.
אנחנו יוצאים החוצה. לרחוב.
היום זה היום.
היום שלנו.
"הרצל פינת תרמ"ב, מהר שילחו אמבולנס. גבר נדרס."
"מה מצבו?"
"אני לא יודע. יש הרבה דם"
"שולחת"
הריח הזה.
נזכרתי. זה הבושם של אבא.
"אבא, לאן נלך?"
לאן שתרצה, יפה. זה הזמן שלנו"
אני מחזיק לו את היד.
נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים
"הייתי רוצה שכל משקרה
היה רק חלום.
חלום רע.
אשליה.
שהקפה והסיגריה של הבוקר
יעלימו אותו
לנצח."
חשב ג'וני בדרך לעבודה.
באוטו הישן שלו. סליחה, שלהם.
הם בחרו אותו ביחד. מין אהבה ממבט ראשון.
בכלל היו בדרך לקנות רכב אחר, יותר חדש, יותר מהיר.
אבל הוא היה כ"כ חמוד, כ"כ שלהם.
והיה גם שלט "למכירה".
לאורך השנים רק ג'וני טיפל באוטו. הגיוני, לא? הוא הגבר.
החליף לו ריפודים, משהו טוב, דמוי עור.
גלגלים חדשים. אגזוז. ובכלל כל המכניקה הייתה חדשה.
כל זה עלה הון. אבל ג'וני לא היה קמצן. גם אישתו לא.
רק את המנוע לא רצה להחליף.
המנוע היה טוב, גרמני, איכותי. למרות השנים והקילומטרים.
"איך היא עשתה לי כזה דבר?
אחרי כל השנים ביחד.
בית,ילדים. היה לנו הכל.
תמיד הייתי לצדה."
ג'וני אהב מהירות.
אהב ללחוץ על הדוושה.
עד הסוף.
לסחוט עד הטיפה האחרונה.
הייתה זו הרגשה נפלאה.
חוויה אלוהית כמעט.
בלתי ניתן לעצירה.
בלי גבולות.
בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
ולמרות שהיה נהג מיומן
צבר הרבה דוחות עם השנים.
גם כמה אזהרות.
"חשבתי שהיא הדבר האמיתי.
שזה חזק. הכי חזק בעולם.
לנצח. ולא משנה מה יקרה.
נתגבר על כל דבר.
נזדקן ביחד."
הכביש היה ריק.
שעת בוקר מוקדמת.
רגל על הגז. עד הסוף.
ג'וני היה נהג מיומן.
נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים
עיניים של פעם.
כשהיינו אנחנו
כשהיא הייתה
לצידי, איתי, בתוכי.
אני מתגעגע למבט.
שלה.
מבט שחדר פנימה
ישר אל תוך הלב
אל תוך הנשמה.
מבט שעשה אותי הכי חזק בעולם
מבט שגרם לי להיות הכי חשוף
הכי פגיע בעולם.
מולה.
אני מתגעגע לניצוץ הזה
בעיניים שלה
כשהייתה מסתכלת עליי.
כשהייתה חושבת עליי.
עלינו.
נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים
עיניה לא דומות לכוכבים
עש רוקד בהן כאש
עוד ערב רגיל עבר
ואיתה הוא כל פעם אחר.
הנזיפות שלה כמו רוח קרה
מקפיא עצמות בדצמבר
במילים שלה אין שמץ של אמת
ובכל זאת היא צודקת
אי שם המלאכים צעקים: תסלח
הנשמה נמסה כמו נר
צער נשפך על הלב
אני לנצח שלך ואת של אף אחד
הזוהר שלה מסתיר את השמש
ודם קופא בצל שלה
אושר כזה הוא נתון יקר
כתר,מכל זווית
כל נסיך בחפיסה שלה
נופל כקורבן של קנאה עיוורת
היא האחת וממני היא הולכת
בשביל כבוש היטב.
би 2
נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים
