ככל שזכור לי, ניהלתי כאן איזה ויכוח או שניים קצרים ונוקבים סביב האינטרסים של קידום מכירות ספרים. ואפילו, שומו שמיים, תמכתי ב"חוק הצרפתי", בטענה שהוא יביא לירידה במחירי הספרים.
אני, מן הסתם, נחשב פלצן מתנשא, כאשר אני מסביר שאינני קונה ספרים שמדורגים ברשימות רבי המכר המלאכותיות (וכנראה לא היחיד. גם המשורר אילן שיינפלד, בספרו "הסדנה לשירה" מסביר מדוע הוא עשה כך.)
והרי ברור מדוע "אחוזת דג'אני" צורף כ"ספר שני": פרשיית פרס ספיר הרגה את המכירות שלו. בעצם, הפרשיה הזו היא צידו השני של המטבע: אנשים קנו בהמוניהם את הספר כשהוא קודם לזכיה בפרס דרך "כתבות צבע" בטלביזיה ובמוספים, וכמובן זכה בפרס, והפסיקו לקנות כשהוא לא...
בקיצור, אתם מזמנים להתנפל עלי בהמוניכם, אבל אני אמשיך להחזיק בשני המנהגים הנאלחים שאימצתי לעצמי לפני שנים:
1. לדלג על שלטי המבצעים והמדבקות הצבעוניות בכניסה לחנות, ולגשת ישר לשורות הספרים הארוכות. הנאה גדולה היא לי לחטט, לשלוף, להציץ, לשבת על הריצפה ולעלעל.
2. לענות "לא!" נחרץ ובלתי מנומס לשאלה "אפשר להמליץ/לעזור לך?", או, מוטב "כן!" נחרץ לשאלה "אתה מסתדר?"
נסו - ותהנו.
