האהבה הא כמו מדינה,כמו מקום רחוק שאתה משתוקק לבקר בו, מקום שבו השפה שונה, הנופים עוצרי-נשימה, האוכל מדהים, ויותר מכל דבר אחר אתה רוצה להשאר, אבל הוויזה שלך נגמרת, הטיול מגיע אל קיצו, ואתה נאלץ לחזור הביתה ולחסוך כסף בתקווה שיום אחד תחזור לשם. ובבית אתה מתגעגע, אתה תולה פוסטרים על הקירות, אתה לומד את השפה מתוך קלטות, אתה חוזר על המילים המתנגנות, אתה אוסף מזכרות, אתה נשאר ער כל הלילה ומביט בתמונות. הנוסטלגיה מובילה לכמיהה. אתה חי בגלות. יש אנשים שמתקשים לעמוד במרחק הרב: הם מאמצים את המבטא, הם משקרים ואומרים שהם משם, שהם עדיין גרים שם, כשבעצם הם סתם זרים, נוכרים. אבל הם משלים את עצמם שזה נכון.
