פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 792 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-3 חודשים זיכרונות משנים ראשונות skif
מרוסיה באהבה.
לא נולדתי כאן. עליתי ארצה מרוסיה בשנת 94. למעשה, אם לדייק עליתי מחצי האי קרים, שהיה בזמנו חלק מרוסיה.
חודשיים אחרי שעליתי לארץ רשמו אותי לפנימיית נוער, ליד ראשל"צ.
זו הייתה פנימייה שמיועדת בעיקרה לעולים חדשים.
ההבדל בין העולים הוותיקים לעולים הטריים, "הירוקים" היה בולט ובלתי נמנע. הייתי "ירוק".
החיבור ביני לבין כמה טיפוסים שם היה מידי, מעין קליק שהפך אותנו לחברים באחת..
ואנחנו עדיין. גם עשרים שנה אחרי.
הייתה שם היררכיה בולטת, בפנימייה. כיתות ט' היו הצעירים ביותר. כיתות י' היו המתבגרים, שהיו צריכים להוכיח את עצמם. כיתות י"א, סוג של "ערסים", עשו הרבה רוח. וכיתות י"ב, "המשקיפים", אלו שכבודם במקומם מונח. אני הייתי אז בכיתה י'.
הכלל היה פשוט. כדי להיות "מישהו" היית צריך להוכיח את עצמך. לרוב, באלימות.
המשמעות הייתה פשוטה. תהיה "מישהו" או שתמות. לא ממש. לא פיזית. אתה תחיה.. פשוט לא יהיה לך נעים כל כך לחיות. מישהו כבר ייקח על עצמו "לעשות לך את המוות", להשפיל, לתזז, להפוך אותך לפראייר. אף אחד לא רצה להיות במקום ההוא.
הם קראו לזה "קרבות גלדיאטורים".
אני לא בטוח שרציתי להיות חלק מזה. למעשה, אני משוכנע שלא. לא רציתי.
זה היה ערב רגיל. אמצע שבוע. יום שלישי או רביעי אולי.. בעת שיגרה הימים נוטים להתבלבל לעתים, ערב רודף ערב. ערבים יבשים, משעממים. נאלצנו להמציא בידור מקורי לעצמנו.
ישבנו בחדר שלי, אני וכמה חברים. שרפנו זמן.. לא היה משהו אחר לעשות.
דמות הופיע בחלון. כולנו הסבנו את מבטנו אליה. הדמות שלו.
"הסוס". זה היה הכינוי שלו בפנימייה.
ממדי גופו מלאו את כל מסגרת החלון ולא כתוצאה משומן עודף..
הוא הסתכל פנימה ופנה אלי: "הבוקר קראתי לך בן זונה. אתה זוכר?"
"לא. אני לא זוכר." עניתי.
הכרתי אותו, הוא לא היה חבר. הוא לא היה אויב.. הוא היה מכר. הוא השתייך ל"שקטים", ילד טוב.
ובאמת לא זכרתי, כי זה לא קרה. אבל הוא התעקש. הקול שלו היה חזק וברור, אבל הפנים שלו, הן היו חיוורות והקרינו פחד קל, או אולי זאת הייתה מבוכה.. ואלו באו בסתירה גמורה לטונים ולשפת הגוף הביריונית.
יכולתי להבחין ברטט מסוים.. בהיסוס הקל. מישהו הכריח אותו להגיד את מה שאמר.
התגרות מכוונת. מבחן. רצו לבחון אותי, לראות איך אני אגיב.. ואולי בדיעבד, אותו.
"אם אתה גבר, בוא איתי למגרש." זה היה המשפט הבא שלו.
כל החברים שהיו איתי בחדר דממו. אלו היו הכללים.
קמנו ללכת. פמליה והוא בראשה. לכיוון המגרש, לכיוון הקולוסיאום.
כמעט כל חניכי הפנימייה היו שם, עומדים מסביב למגרש, ממתינים לנו.
אין בידור ואנחנו היינו ההצגה היומית בלית בררה.
יותר ממאה חניכים.. עומדים, נועצים עיניים.. מחכים ל"אקשן".
חניכי שכבה י"ב עמדו בשורה ראשונה. מקומות VIP..
אחד החניכים משכבת י"א, התקרב אלי ופלט ביובש: "אם אתה גבר, אתה יודע מה לעשות."
כן. ידעתי מה אני אמור לעשות. זאת לא הייתה שאלה של רצון בכלל.
או שאני גומר אותו או שאני נגמר.
זאת לא הייתה שאלה של רצון.
בכלל.
הוא לא היה "ילד רע", "הסוס" הזה.. אבל מה שכן.. הוא היה "ענק" וממדיו הפיזיים הרתיעו אותי. בנסיבות אחרות לא הייתי מעלה על דעתי בכלל לצאת נגדו, או להיאבק בו.
"תתנצל!" אמרתי לו, לפני כולם. הוא סרב חרישית מבלי להישיר אלי מבט.
זה היה עניין של כבוד. ידעתי שלא ימחל על כבודו לנוכח הנסיבות, לנוכח ההשלכות.
אבל בכל זאת, הייתי חייב לנסות.
הדבר הבא שאני זוכר הוא את התחושה בעצמות כף היד. עוצמת ההתנגשות. זווית לא נכונה. כאב חד.
אני זוכר את האגרוף הראשון שלי מתנגש לו בפנים ואחריו עוד אחד. ועוד אחד.. ועוד.. ועוד...
אני לא זוכר אותו. אני זוכר את עצמי. לא ראיתי אותו. לא ראיתי אף אחד.
היום, בדיעבד, ממרחק עצום של זמן, אני רואה אותו.
אני רואה אותו שם. מולי.
הוא אפילו לא הגן על עצמו. הוא פשוט היה שם. נוכח. שק חבטות ענק.
זאת הייתה ההצגה שלי. הקהל שלי. ההוכחה שלי. הוא פשוט היה.
"מספיק!" שמעתי מישהו מאחור.
"הוכחת את עצמך. תעצור." זה היה אחד החניכים משכבת י"ב. זה שאף אחד לא ערער על מעמדו, זה שהעריצו אותו ופחדו ממנו גם יחד. זה שניהל את כל העסק.
הוא פנה אלי:
"אתה גבר, אתה."
...
כבוד גדול. אני גבר..
(תודה לאשתי על העריכה.)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-3 חודשים כמה מוכר נתי בית
באמת לא היתה לך ברירה.
החוקים הארורים של בתי הכלא הרוסיים שחדרו לכל כך הרבה מערכות. וגם הועלו ארצה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-3 חודשים כן.. skif
קודם כל, תודה.
בכמה מלים השלמת את הסיפור.
וכן, החוקים הארורים, אנחנו סוחבים אותם לכל מקום (גם בעולם). גם אם לא היינו בכלא.
קצת מסובך להסביר את זה, הלא כן?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-3 חודשים אכן כן נתי בית
נקווה שלפחות כאן הם לא יכו שורש ויישכחו עם הדורות.
ומה רציתי להגיד: כתיבתך יפה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
