שובל ישבה בשקט והקשיבה למנגינה השקטה.
הכל נראה שונה לפתע, העולם נראה הוגן, ללא סכנות, מחייך אל כל אדם ואדם.
שובל רכנה אל האח הבוערת לה בשקט והסתכלה בחום על הלהבות המרקדות לצלילה של המנגינה.
היא הוסיפה מעט עצים לאח, נעמדה ופסעה, שמיכתה נשרכת אחריה, אל החלון.
היא הסתכלה על הנהר הזורם בשקט לצד הבקתה הקטנה, נדמה היה לה שגם הוא רוקד לצליל המנגינה.
לבה נמלא חום ושקט והיא הסתכלה בחום על האדמה ביודעין שהיא הדבר היחיד שמקשר אותה למציאות.
היא נשמה את האויר הצח בהבנה שכאשר תצא מהבקתה החמה, תחזור למציאות הקשה, לאבדות, לשקרים, לאכזבות.
אבל היא רצתה לחיות בנחת את רגעי השקט האחרונים בחייה, חזרה אל הכורסא ונרדמה במהירות.
------
הערה: לא סיימתי את הפרק הראשון של הסיפור, מבקשים ממני לרדת מהמחשב, אני אמשיך מחר...
חוות דעת תתקבל בברכה!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה