כעס מוביל למוטיבציה עצומה, שלא קיימת בסלחנים שביננו.
ראית את "יורדים גדול"? אז ראיתי את תוכנית סיום כדי לשמוח עבור אלו שרזו, וכי לא היתה לי ברירה אמא שלי התחננה... ומי שרזה הכי הרבה היו הכועסים.
אלו שנזרקו מהתוכנית וצו להראות לכל מי שפיקפק בהם שהוא טעה בגדול.
אז הם התאמצו יותר כשהם קמים בבוקר בכעס, וכל התרגילים שעשו היו פוש נוסף של לנקום, של להוכיח ולהראות ולהלחם.
כשאתה כועס הראש לא יכול לראות דברים פשוטים בהגיון, נניח משפטים פשוטים נראים לפתע מעוותים. זה באמת הוכח.
אנשים כועסים לא פעם נוטים לנתב את הכעס על כולם, כשאדם מאושר מוכן לוותר, או לתת, לעזור.
לפני שנה מישהו ניסה לשכנע אותי שאני צריכה לכעוס יותר, במום להתאכזב או להתעצב.
כי הכעס יבעיר אותי, כשבנתיים אני אדישה.
כלפי הורי, כלפי המדינה, כלפי הרבה דברים עליהם אני יכולה לרתוח וזה לא קורה... אולי מתוך ידיעה שממילא זה לא ישנה הרבה. אבל אם הייתי כועסת... אויש כמה יעילה הייתי יכולה להיות, כמה לא מתפשרת ורצחנית!
כמה גיקים אומללים עם כלום הגיעו למה שנראה לנו הפיסגה?
תראי את הזמר המזרחי שכעת פורח... איזה קיפוח, לחפש אוכל בפחים, לשרוד עוני, דלתות נסגרו בפניהם... תראי איך התרבות הזו פורחת עכשיו, איזה עושרא וגאווה יש היום.
הכעס הוא מוביל גדול למטרות רחוקות.
