פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 284 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-5 חודשים הם היו ארבעה- סיפור (באיחור קל) ליום הזיכרון רון.א
חם, היה חם באותו יום קיץ של סוף אב. החבורה ישבה שלובת רגליים סביב מדורה קטנה, כאשר מספר עצים מסוככים עליהם בעזרת צלליות קרועות וגנרל שרמן הישיש צוחק עליהם ממרומי מושבו, כמאה וחמישים רגל מעליהם.
הדי הפיצוצים עדין נשמעו מדי פעם, מקרבים ומתרחקים לסירוגין. אך לא היה בכך כדי לערער את המחלקה הקטנה משלוותה. "אני אומר לכם, הפעם זה שלהם!" אמר גדי ומחה מספר אגלי זעה ממצחו המושחר, כאשר מה שנראה היה כפגז מרגמה גדול במיוחד הרעיד את צמרות העצים לא רחוק מהם. "נראה לך?" הקניטו אותו חבריו, "אין מצב שהירדנים יודעים לקלוע ככה, עוד כמה מטרים והם היו מורידים לנו את הראש!". "אם כך אני מודאג עוד יותר" אמר גדי בחיוך מריר. "מסתבר שהבחורים שלנו מכוונים גרוע במיוחד". גל צחוק חלף בחבורה. "אל תדאג" טפח דניאל על כתפו "גנרל שרמן משגיח עלינו"
גנרל שרמן, המצודה העתיקה מימי הצלבנים שמאז ומעולם שימשה כמגרש המשחקים שלהם, ילדי המושב ניצב זקוף על עומדו אינו סר אף לרגע ממשמרתו, נראה היה לגדי שהנה הוא רואה חיוך אבהי על אבני האבן העתיקות של החומה, כאילו מבקש הגנרל להרגיעם במבט של "הכול בסדר".
הפיצוצים נעשו תכופים יותר ויותר שקט עצבני השתרר. באין להם דבר אחר להתעסק בו, החלו החיילים הצעירים לפרק את נשקיהם לפרטיהם, לשמן ולהרכיב. "עוד כמה זמן נראה לכם שנשב כאן?" שאל נועם בשקט בעודו בוחן את כובע הטמבל המוכתם שלו כמנסה למצוא בו רמז כלשהוא שיוביל אותו לירושלים הנצורה. "אתה מכיר את הפקודות" ענה אברהם. "לכבוש כפר, כפר, בזהירות. לא להסתער ולא לעשות שום דבר פזיז. אנחנו מחכים לאות." הוא לגם ארוכות מהמימייה, מוחה את פיו לאחר מעשה.
"תעביר סיגריה" אמר גדי שהיה עצבני מכולם, לדניאל. ללא אומר הוא הושיט לו אחת מעוכה ומתפוררת. גדי הדליק אותה ושאף, מיד לאחר מכן הוא החל להשתעל בפראות והשליח את הסיגריה בעצבנות אל מאחורי גבו. "מה אמרתי לך" אמר דניאל בניסיון לשבור את המתח. "ייקה כמוך לעולם לא יצליח לעשן כמו שצריך. גל צחקוקים עצבני. גדי שלף מטלית משומנת והחל לשפשף את המכלול המחליד של רובהו אשר שמו החרות על קת העץ נמחה מרוב חבטות ושריטות.
פיצוץ עז חזק לאין שיעור מקודמיו. "זה שלנו או שלהם?" שאל נועם בחשש. אברהם, אוזנו כרויה קרא לפתע "האות! זמן לזוז!" בבת אחת השלווה המדומה, הפכה לאנדרלמוסיה. המדורה כובתה במהירות. הרובים כותפו, איש התנגש בחברו מרוב חיפזון. גדי אף הוא הרכיב את קנה רובו בחזרה, אך קול נקישה עמומה בישר לו שמשהו חסר. "הבורג אפוא הבורג?" קרא בהיסטריה. הוא ירד על בירכיו כאחוז תזזית והחל לגשש בידיו על האדמה מנסה להפריד בין האבנים ושברי הזכוכיות לבורג הארור.
פגז מרגמה נוסף התפוצץ, כמעט בטוח ראייה. "אין זמן!" דחק בו נועם, ומשכו אותו על רגליו. הוא הצתרף לריצתם כאשר הרובה הפגום נוקש על רגליו שוב ושוב. "איך ניתן להילחם עם דבר כזה?" חשב בייאוש. הרי אפילו מקל מטאטא יהיה טוב יותר. מרחוק כבר נראו בתי הכפר מחייכים לקראת התוקפים בזדוניות. גדי רץ, והלמות לבו השתלבו עם פיצוצי המרגמות...
"אמא, תראי מה מצאתי!" קרא קולו של נועם הקטן. צוהל באחד מימי אב שטופי השמש. "נו באמת!" נזפה בו אמו. "כמה פעמים אמרתי לך לא לשחק עם דברים מהריצפה? כמה?" מזווית עינו, הבחין גדי באשתו מתקרבת אליו. ובעקבותיה נועם המילל במחאה. "גדי תראה עם מה הבן שלך משחק, תראה!" אמרה והושיטה לו בורג קטן וחלוד. "באמת נועם". גער בו אביו בפנים חמורות. הרי כבר אמרנו לך!".בפנים חתומות, מסתיר את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכו, הוא הביט באשתו ובבנו מתרחקים לעבר המכונית, אל דניאל ואברהם. ואז, כשהיה בטוח שיצא מטווח ראיה, שאף עמוקות מהסגריה והכניס את הבורג אל כיס חולצתו. הוא היה יכול להישבע שגנרל שרמן מחייך מלמעלה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
