פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 790 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים ניסוי קטן. Crucified
אני רוצה לפרסם פה סיפור, אני לא יודע עד כמה הוא יעניין או ידבר אל רובם הגדול של הקוראים. אבל זה בערך הניסיון הראשון שלי לכתוב סיפור ארוך ומשמעותי.
וזה הפרק הראשון:
אנשים חיו ברווח הדל בין עצים עתיקים וגדולים. העצים היו כה ענקיים עד ששלושה בני אדם לא יכלו לחבק את גזעו האחד של עץ. עליהם הירוקים היו רחבים ורמים כגבעות על שפלה, אחד מן אותם זנים של עלים אשר יכלו לשמש כמטריות לאנשים אשר אינם מגודלים להפליא. קליפת העצים הייתה אפורה-חומה, צבע נפוץ למדי, אך באותה קליפה אשר הייתה עוטפת את העץ היה קיים דבר שלו ומרגיע להדהים. אני זוכר שבימי ילדותי, הייתי מתמלא קנאה בעצים הגבוהים. הייתי נועץ בהם עיניים מלאות יראה, כשהייתי שוכב על הרצפה מכוסת הנשורת, העלים והמחטים שנשרו מהם. כמה התאוותי להיות כחלק מן העץ, ענף נוסף בחלקו של השלם. הרי מה נדרש לעצים? הם שותים את מי נפשם היישר מהאדמה, אור השמש מספק את סם חייהם, הרוח מלטפת ומגרדת אותם, מטלטלת בחיבוקה האוהב והמנחם. הם לעולם עובדים, כחלק מטבעם העצי, הם לא זקוקים ללימודים או להכשרה מיוחדת. ענפיהם המפותלים מספקים צילם לאנשים המנסים להמלט מלהטה הקופח של השמש, פירותיהם מאכל מלכים ופשוטי עם כאחד, מראם תענוג לעיניים. הם לא זקוקים לחברה, הרוח והטבע מספקים את ידידותם. מגע השמש החמים מעניק להם את השינה המבורכת. מה אדם עוד יכול לבקש מלבד להיות חלק מאותה מכונה מופלאה?
וכמובן, ניצבו מעלינו, כמו הורים המשגיחים על עריסתו של התינוק – ההרים. הרים אפורים הצילו צל קריר ובודד על הבקתות הקטנות עשויות העץ. מסביבם טבעות כפור נישאו באוויר, רוחות בצבעים דהויים של אפור כטל על המבנים. לעיתים, היו מתעוררים אנשים בבוקר רק על מנת לגלות שכל ביתם נרטב בטל ההרים, ולעיתים אף צמר הכבשים היה נרטב ונדמה היה לגוש אפור וסמיך שאינו יותר מאשר עיסה הדבוקה כלכלוך על גופה של הכבשה. קור הגבעות היה כאויב צללים לאנשים שגרו בבתי העץ הקטנטנים. הם נהגו לקללו ולגדף אותו, כשהייתי ילד הייתי בטוח שהקור עשוי להעלב מכל מילות הגנאי שסיפקו התושבים בגאון, ולכן כשהייתי לבדי הייתי נוהג ללחוש בשקט לאוויר הקר שמסביבי מילות חיבה אל הקור והגשם.
"אני אוהב את הקור." הייתי לוחש ביראת קודש בעודי מסתתר מתחת לשמיכת צמר אפרורית, אסוף כולי אל מול האח הבוערת. "בעיניי אתה מקסים. אל תעלב מהאנשים הטיפשים, הם לא מבינים אותך כמוני. מבחינתי אתה יכול להשאר כמה שתרצה." הייתי מוסיף לאחר כמה לגימות חלב חם. כמובן, הייתי ילד קטן וחולמני, קצת אווילי. ובכל זאת, תפילות האנשים לעולם לא נענו, הקור חזר פעם אחר פעם, ולעיתים בעוזבו היה לוקח עימו אנשים. את הזקנה החולה ליד עץ הפרי הסגול, או את הילד החיוור שהיה נוהג להרביץ לעזים. הקור היה השופט והמושיע.
האנשים מעבר ליער, אלו מבעד לעצים ואלו מעבר להרים האפורים היו קוראים לנו אנשי הנהר. זאת על שום שכל כפרנו הקטן 'עץ-נטוע' היה בנוי כולו כגוף חי ונושם סביב נהר ארוך ומפותל רגוע-עד. הנהר היה בהחלט חייו של הכפר, חוט החיים הירקרק. מי הנהר שימשו אותנו לשתייה, להשקיה ולרחצה, ולנצח נותרו נקים. המים היו צלולים עד כדי התקנאות. נדמה היה כי העצים עצמם מכופפים עצמם קרוב יותר אל המים ומתאספים סביב הנהר בשביל אותו ריח משכר של מי טבע טהורים. וכך לנהר החוצה את היער נהייתה עטרת עצים כלמלך על הטבע. אילולא מי הנהר הצחים, חיי אנשי הכפר היו קשים הרבה יותר. היינו נכפים כאנשים הגרים בערים המנוכרות – שעליהם שמעתי בילדותי רק מן סיפורי אגדה מרוחקים – לבנות לנו באר, לשאוב מים. היינו צריכים לכלוא את עצמנו בכלא עשוי סלעים והיינו נגדמים מהיער וההרים, מהיופי סביבנו. לכן, תמיד הרגשתי כי אין כל פסול בשם "אנשי הנהר". אבי חשב אחרת.
אל תשתמש בביטוי הזה! זה ביטוי מטונף!" אמר אבי הזעוף, קרחתו המבריקה החליפה צבעים באורו הקלוש של הבית. באותו רגע היא הייתה אדומה כחבורה. אפו הקצר והפחוס, נמשך כלפי מעלה והחיש קמטים במצחו, באופן מעט חזירי. זו הייתה שעת ארוחת הערב, ומיצי הבשר טנפו את זקנו המסודר והארוך. אני ישבתי בקצהו השני של שולחן העץ הרופף, על הכיסא השבור והקטן מפאת נימוס. אבי היה עובד במשך כל היום, וגם אימי עמלה, מותרות הנוחות הייתה המעט שיכולתי להעניק בעצמי.
"קונור, משתמשים בשם זה על מנת להעליב אותנו. לכבול אותנו בדעה קדומה של אנשים פרימיטביים אשר סוגדים לנהר כפי שסוגדים לאל. וכמו מים, רומזים שאנחנו דבר זורם וחולף, לא יציב. אלה לא תכונות טובות. אסור להיות אנשי מים. אני חושב שאנשי-השורשים הינו שם מתאים לכפרנו בהחלט." הוא נאם בפניי, בלהט שגרם ללהבה אשר בערה בכמין להחוויר. אימי הניחה ידה על כתפו, מרגיעה אותו, פניה נוגות ושלוות.
"מספיק ריורן, הסר דאגות פשוטות כאלו מליבך, נוח קצת." ניסתה להרגיע אותו, קולה היה כה צלול ונקי, היה נדמה שכאשר פצחה את פיה הייתה מוליכה רוגע על כל העוברים והשבים. אנשי 'עץ-נטוע' כיבדו אותה בזכות יכולותיה הכמעט מכושפות, מיסטיות, פייתיות. באותו ערב ישבנו לאכול, אימי ואבי דיברו עד שכבתה האש. כשדעכו הגחלים, שלחו אותי אל חדרי. כך היו ערביי בכפר מאז ומעולם.
כפי שהשם "אנשי-הנהר" היה נפוץ בחברת האנשים מבעד להרים ולעצים הרמים, בכפרנו היה נפוץ השם "אנשי-השורשים". הכוונה הנסתרת מאחורי השם הייתה להוות דוגמה ומופת לאנשי הכפר. שורשים הם, ובכן, שורשים. חזקים, עמידים, חלק מהרמוניית הטבע. עומדים איתנים ורק הרוחות החזקות ביותר יכלו לעקור עץ משורשיו.
אלה הערכים אשר חונכתי על ברכיהם. ערכי עמידות, סיבולת ומעל הכל – כוח סבל. לא היה ניתן לראות על כפרנו הפשוט ערכים אלו אם היית מתהלך בשבילי האפר המחברים בין הבתים. הכבשים אינן היו עמידות מהרגיל, וגם לא הבקתות. העמידות הייתה המונח שבו השתמשו האנשים על מנת לפאר את עצמם. כוונתם הייתה כי מעבר לכל דבר אחר, הנפש היא החשובה מכל. גם בימי בצורת קשה, ובתקופות בהן חלב הכבשים לא מילא אף לא כד חימר אחד ושכל יבולי הכפר לא הספיקו למאכל לאדם אחד למשך שנה – חובה על אמונתנו להיות שלמה ומוחלטת.
במרכזו של הכפר, היה מזבח קטן. כמה עמודי סלע מסודרים בצורה ישרה וסימטרית, בעל לוח אבן גדול בליבו ועליו חריטות בשפה עתיקה. כמובן שכל אות בשפה כלשהי באותה תקופה נדמתה לי כשפה אבודה. בכפרנו הבורות הייתה נפוצה למדי, וכמו כל הילדים – איני ידעתי קרוא וכתוב. אני זוכר את הפעם בה הגעתי למזבח – אינני יודע אם זו הייתה הפעם הראשונה או הפעם הראשונה שעולה בזכרוני – נותר בי זכר תחושת הקדושה שמלאה אותי כשהנחתי כד מים על שולחן האבן. תפארת קודש, תהילת האלים. הבטתי אחוז יראה ומוכה אלם, האנשים אשר סבבו אותי טענו שאני משונה, מעולם אדם לא התרגש כמוני כשעמד בפני המזבח הקדוש לאלים ולרוחות הטבע. חלק מן הקהל הצביע ובהה, חלקו אף צחק. אך אני נותרתי עם לסתי שמוטה, בעוד בעיני רוחי ראיתי פרפרים לבנים עדינים-עדינים, כאילו עשויים ממשי, עטים מתוך כד המים ומתפוגגים באוויר כמו חוטי עשן דקיקים הנלחמים ברוח. אם הייתי מספר למישהו על כך, ודאי היו טוענים שאני 'נגוע-פיות', או בן-מכשפה. היו רוגמים אותי באבנים, או לפחות מגרשים אותי מהכפר – ולכן שתקתי. כבר בעודי ילד קטן הבנתי את הכללים המזעריים והשוליים הללו של החברה, של החיים בחברת אנשים. כיום, אני רק יכול לשער עד כמה נראיתי מגוחך לאנשים, מנסה לתפוס פרפרי אור קטנים בידיי המלוכלכות ממשחקיי בבוץ, רץ ומקפץ כמחולה המשוגע של להבה. לאחר כמה רגעים של שלהבת, אחזתי את עצמי והצלחתי להעמד במקום, רגוע. הרגשתי כי משהו מונע בעדי להשתולל, משהו עוצר את הכאוס שבתוכי, דבר המחבק אותי בכח כזה עד כדי שלא יכולתי לנשום.
ממדרגות עץ תלולות, מן הבית היחיד בכל הכפר שנבנה על עץ, ולא מתחתיו – ירדה האישה הלבנה. אינני יודע מדוע ניתן לה שם זה. בגדיה היו צבועים בכחול עדין של שמיים בהירים, צבע עורה היה ורדרד ובריא ושיערה היה חום וארוך. עיניה היו מקובעות על נקודה בלתי נראית באוויר. נדמה היה לי כי גם היא מביטה באותם פרפרים הנעלמים כאדי מים באוויר. היה דבר מה, בשלווה ובריחוק שלה שהיה בודד להפליא מחד, אך גם עמוק ושלם יותר מכל שאי פעם קיוויתי להשיג. מסביב לעיניה בצבע הכחלחל העדין כל כך, אשר כמעט נעצמו באור הקל שחדר בין העצים היו עיגולי קמטים גדולים – ספק מדאגה, ספק מעצב, ספק מאכזבה או חוסר מימוש. על מצחה הכבידו קמטים גדולים של זקנה, של תשישות ומסביב לפיה קמטים של מילים ולחישות, כל אחת צורבת עוד נקיק בעורה החלק. אך לא ניתן היה להבחין בראותך אותה כי הקמטים מטרידים את שלוותה. הילוכה היה כמו 'מגע-פיה', רגליה מרחפות בעדינות מעל קרשי המדרגות ולאחר מכן על האדמה החשופה – כפות רגליה היו יחפות. האנשים תמכו בה ללכת ולאחר מכן התיישבה על המזבח. היא החלה בפזמון, ולאו דווקא בבית, ולאחר מכן כל באי המקום במקודש הצטרפו אליה במזמור בפה אחד:
"מול חורף העד ורוחות טרופות,
נתהלך ונרעה בשבילי העפר,
מתחת לגשר וכלולאה מסביב להר,
שרירי העבודה מתוחים ודרוכים.
מול חושך גדול ולהבת אש יוקדת,
נהיה כמים המכבים ומרפאים,
אור האמונה בנו דולק,
אנו אנשי שורשים."
המילים לא היו מסובכות במיוחד, על מנת שגם ילדינו הקטנים ביותר יוכלו לפזם יחדיו עם המבוגרים. היה חשוב לאישה בלבן להבהיר שהאמונה היא אינה נחלתם של הבוגרים והמלומדים, זאת למרות שהיא עצמה הייתה נפש זקנה ופיוטית. כשתם השיר, המקום התמלא בדממת קודש, יראת שמיים. אפילו נשימותיהם של היצורים, של חיות היער לא נשמעו. ציוצי הציפורים נחנקו בבת אחת, זמזום הדבורים השתתק אף הוא. כך היה, כי כל הטבע, קפוא בזמן אל מול מזבח אבן כה פעוט. באותו שקט מופתי ניגשה האישה הלבנה אל שולחן הסלע. היא הרימה את כד המים שאני הנחתיו בעצמי, ממנו פרפרי האור והעשן עולים עוד ועוד, ולגמה מן הכד עד כלותו. כל לגימה קלושה מפרה את השקט, כמו הקרח הנסדק בגבעותיהם של הרים רחוקים.
לרגע חשתי פגוע, לא תפשתי את המנהג הכה מוזר בעיניי. בכל זאת, זו הייתה הפעם הראשונה מעולם שביקרתי במזבח. עיניה החיוורות של האישה הלבנה פגשו את מבטי. הן הסתירו בהן מן איוושה, בכי קטן של כאב חבוי. זיהיתי אותו כבר בהיותי ילד. בתוך גופה וליבה של האישה הלבנה – על אף שלוותה האדירה – היה כאב כה גדול, כה שחור וכביר. כמן ריק כצום בתוכה שחשק בכל כוחו לכלות דבר מה, גם אם את חייה. אפלה מוסתרת. פרפרי העשן של כד המים גוועו עם לגימותיה, גוססים מול עיניי. לא חשתי כי היא עושה זאת בכוונה זדונית. זהו הטקס, והטקס הוא אירוע חשוב עבור כפרנו הקטן. אילולא הטקס היה אירוע משמעותי ומכובד, עולה על הדעת כי הייתי פורץ בבכי בראותי את תינוקות דמיוני נעלמים. אך זו ודאי לא הייתה העת או המקום לעניינים שטותיים שכאלה. עצרתי בעצמי, היה עליי להיות ילד גדול כעת, ילד מאמין. היה עליי להיות 'איש-שורשים' לתפארת. בכל זאת, כך חונכתי.
האנשים פנו לבתיהם, פוסעים בשבילי העפר ונעלמים מאחורי העצים ולאחר העיקולים. במרומים, ענני אפור-חורף הכהו את השמיים. זו הייתה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת – ואני החלטתי לתור לי מעט בשטחי הפרא של היער. כוונתי אינה – חלילה לכם לחשוב – לשטחי פרא עם חיות טרף אדירות, מדבריות ועצים טרופיים בעלי פירות ירקרקים ונוצצים בעלי סירחון של ביצת לטאת-בוץ. כוונתי לאיזור הפחות מיושב של היער, בו הטבע הינו ראשוני וקדמון יותר, לא נגוע ביד האדם. קיפצתי מעל טרשי האדמה, רגליי חולפות על פני הקוצים והזרדים הפזורים על הקרקע. רצתי במהירות, עד שלא נותר בי כוח, נכנסתי עמוק אל תוך היער, אל המקום בו העצים כל כך גבוהים שהם שימשו מחסה מפני השמש, מגנים על היער ושומרים אותו מוצל וקריר. כמה נעים היה להיות ביחידות עם הטבע!
על הדשא היו פזורים המונים של פרחי 'גלימת-הכוהנת'. שמם ניתן להם בגלל צבע עלי הכותרת הסגול והחזק הכה ייחודי להם. היה בו מן זוהר פנימי ומשונה שהיה מאיץ בך לגעת בפרח, לשאוף פנימה את ריחו המשכר והחריף. ניחוחו בכלל היה חזק וחריף, מעט צורב את אף המריח. אני אהבתי את הפרחים האלה, על יופיים ועל תכונותיהם. יש האומרים שקטורת העשויה על ידי 'גלימת-הכוהנת' מטהרת את הנשמה ואת הגוף. מרגיעה פצעים ומכאובים, נפשיים וגופניים כאחד. הריח החזק הזה היה כמן מחטא. מחטא נשמה , מחטא את האף, כל כך עוצמתי היה הריח עד אשר היה יכול לשבר אדם לשניים ריח פראי, טבעי, אשר הציף את אדמת שטחי הפרא.
אני שכבתי ממש במרכזו של כר הדשא. העצים בגוונים האפרוריים היוו ניגוד לגבעולים בצבע הירוק-עד ולעלי הכותרת הסגולים. הריח לא הטריד אותי כלל. הגבעולים והעלים רכים ועדינים היו. הם היוו לי שמיכה וכרית. יכולתי להרדם במקומי מיד. הגבעולים ערסלו אותי וחיבקו אותי.
כעבור כמה רגעים, החיבוק האוהב שינה פניו אט-אט ללפיתה חזקה. רגליי הקטנות שתיהן נכרכו לחלוטין, הגבעולים אוחזים בהן כשוטים. ואני נאבק ובועט. כל השרירים אשר היו תחת פיקודי נתחו עד לגבול היכולת שגופי הנערי והקטן יכול היה לצוות עליו. ניסיתי להלחם במרץ כפי שאביר היה נלחם במפלצת נוראית, וכשהותשתי לחלוטין, וייאשתי מלנסות להלחם, נכנעתי ושקעתי פנימה. דמעות נזלו על פניי, מגע קל ורטוב של מים על לחיי. ייבבתי כתינוק, הייתי בטוח שאלו רגעיי האחרונים, שצעדיי מובילים למותי וכוחי אבד במאבק. במוחי עלו ערביי בכפר, משפחתי, הקור והאש, האישה הלבנה. הגבעולים כרכו עצמם סביב עיניי. חשכה.
קול נשי הפריע במהלך בכיי החרישי.
"אני לא מסוגלת לשמוע את הבכי הזה יותר." הקול בקע מבחוץ, משהו התעורר ביער. הגבעולים בבת אחת, כחיילים תחת הוראת מפקדם הניחו לי לנפשי. מותירים אחריהם שום זכר של אחיזת החנק האיומה. התרוממתי במהירות, טאטאתי את בגדיי ובעיניים חצי דומעות ניסיתי לאתר את קמורו של הקול. חושך ירד על היער, בראשי חשבתי כי שכבתי על כר הדשא כמספר דקות, אך החשכה אמרה אחרת. סביר להניח כי הכר היה כה נח עד שלא יכולתי לוותר ונמנמתי בו לכמה שעות.
"חלום משונה..." מלמלתי לעצמי, מפהק. ניקיתי את האבק ואת חתיכות הנשורת. הריח החזק של הפרחים הסגלגלים נצמד לעורי ולבגדיי. עלי העצים הגדולים הסתבכו בשערי החום שהגיע בקושי עד כתפיי. לאחר כמה דקות של נשימות ארוכות ורגיעה שלווה מן התרגשות החלום, חזרתי לפסוע ביער. מתהלך כסומא בחשכה מחפש אחרי אותו צליל מיוחד – הקול הנשי בחלומי. ניסיתי בכל מאמציי להזכר בו, הוא היה לי כה מוכר. באותם כמה רגעים, ספק חלום ספק מציאות, צליל קול האישה היה הדבר הטהור והרך ששמעתי. כאילו תמיד הדה ולחש באוזני, מנחה את ידיי ואת מעשיי. כה משונה ותלוש מיער העצים החשוך הזה היה הקול. חשתי כי הוא שייך למקום אחר, נשגב יותר. בזמן ההליכה, המשכתי לדבר לעצמי, מהורהר בנוגע לפשר החיזיון המשונה.
"אבל.. האם היה זה חלום?" שאלתי את עצמי. לא הייתה תשובה כמובן, קולי נמוג באפלתו של היער, נעלם ונדום בין ענפים. פסיעותיי הותירו אחרי רעש רועם של עלים יבשים ושל ענפים משוברים. למזלי, המקום לא היה שקט כפי שהיה הכפר, ציפורי הלילה יצאו ממחבואיהן והחלו להשמיע את קריאותיהן. הקריאות הללו היו נתפשות על ידי אנשי הכפר כסימני חוסר שביעות רצון האלים והרוחות, סימנים מעוררי מוות. מעולם לא פחדתי מהציפורים כמו כל שאר ילדי הכפר, ולכן לא הייתי מודאג כלל. הסוד היה כי סקרנותי גברה על כל ספק קל שהיה בליבי, היא דיכאה כל רגש אחר, כל דאגה או מחשבה הגיונית. לא עלה בראשי שהוריי מחפשים אותי, או שמא אולי לשוב אל הכפר לפני שיחשיך עוד יותר.
בין עצי היער, צמח פרח גבוה. גבעולו עבה כמו גזע עץ. הוא התנשא מעלה, גבוה ורם. עלי הכותרת של הפרח היו אדומים-חזקים כמעט כמו דם, אך צבעם היה סמיך יותר ועליז יותר. עלי הכותרת עיטרו את צמרתו של הפרח כרעמת אריה זוהרת. בעודי מתהלך ביער, נתקלתי בגבעולו של הפרח הענק בגופי. גבעולו היה קשיח ומחוספס כקליפתו של עץ. בליבי העליתי כי הפרח היה כה מלא קנאה לעצים עד כדי כך שצורתו השתנתה על מנת לדמות להם. נסוגותי אחורה במעט, מחזיק את איזור החבורה שעל ראשי, המקום בו נתקלתי בפרח. בליטה קטנה ואדמדמה.
"תסתכל לאן אתה הולך להבא!" פרץ הפרח בקול עמוק ונשי. צליל קולו הקרין סמכות, מן צו שאין להפירו. ואני נרעדתי מפחד. גופי התכווץ כך שנדמיתי לעכבר, לא שלטתי במעשיי. כמה רגעים ואספתי את כל האומץ הנדרש, האומץ אשר הרגשתי כי היה בי והצלחתי ללקט מחדש.
"אני מצטער, אדון פרח. לא התכוונתי להפריע לך." אמרתי בעודי מנסה לחזור על עקבותיי. מחפש בעיניי את דרכי חזרה הביתה.
"אתה יכול לדבר! משונה להפליא! משונה להחריד! מאוד משונה! משונה עד מאוד!" אמר הפרח במהירות מסחררת בעוד הוריד ראשו על מנת לבחון אותי מקרוב יותר. תנועותיו היו חדות וזריזות, מבהילות למדי כך שגם עם האומץ המחודש, לא יכולתי שלא לפסוע צעד אחורה, או אפילו שניים. הפרח האדום והגבוה שידר תוקפנות, ואני חששתי ממעשיו.
"אני? בני האדם יכולים לדבר. הפרחים הם אלו שאינם מוציאים הגה מפיהם." התגוננתי, מתריס מבין שפתיי. הפרח היה מאיים וחזק, ועתה גם גיליתי שיכול לדבר ולנוע ובוודאי אאבד את הכרתי אם אחטוף עוד מכה אחת מעליו אשר היו כאלות של ממש.
"אולי כל בני האדם בהחלט בורכו ביכולת לדבר, אתה צודק נער פצפון." אמר הפרח בעודו מזדקף שוב, מרים את צמרתו בהתנשאות. בדקתי אותו שוב, הייתי בטוח שהיה רק אחד משיגיונותיי. הוא היה אמיתי, כה אמיתי שיכולתי לגעת בו. אינו יכול היה להיות יציר דמיוני בלבד. "אבל רק מתי מעט מכם, למדו להקשיב!" הוא הוסיף מיד במשיכת אף. באותם רגעים, נדמה היה לי הפרח לגברת מכובדת ועשירה מאחת הערים הגדולות בחופים המרוחקים עליהם שמעתי רק בסיפורים העוברים מפה לאוזן.
"אם כך, ההתפלאות הינה על כך שאני יודע להקשיב, לא על כך שאני יודע לדבר, לא כך, אדון פרח?" שאלתי בטון מתחכם, מנסה להבין את ההיגיון המוזר של פרח-האנוש. הפרח כופף את גופו בשנית, קרב אליי ובחן אותי בזוג עיניו. עיניו הגדולות היו עשויות רוח ועשן סמיך בצבע ירקרק ונוצץ. עיניו בחנו אותי מכף רגל ועד ראש, כאילו עיניים אלה, עשויות הרוח והעשן קרעו את בשרי ועצמותיי, רואות את כל אשר נמצא בתוכי, יודעות כל. אני הובכתי ופניי מיד האדימו, שילבתי ידיי. לא התבוננתי בפניו של הפרח לפני כן, הן היו כה אנושיות. צהרי הנשמה הללו הכילו בתוכם גלים והרים של רגשות ותבונה. התביישתי בכך שלא שמתי לב לאנושיותו, ומיד התכרבלתי בעצמי בעמדה כנועה.
"לדבר, לרקוד, לשיר. אלה הפעילויות היוצאות מכורך פעילות ההקשבה. אתה מבין מה אני אומרת, נערי? לא היו מגלים את השירה אילולא היה מישהו שמאזין לה! לא את הריקוד, אם לא היו מתבוננים בו! ועל פי חוקי היגיון אלה – לא היו מגלים את הדיבור אילולא היה מישהו אשר מקשיב לו. ואתה, למרבה הפלא, מקשיב בהחלט. עכשיו אמור לי ילד, מה השם שלך?" אמר הפרח. תהיתי אם דבריו כוונו אליי או שמא סתם איבד את עצמו ברעיונותיו. הפרח ניפח את חזהו ניפנף ובעליו כמן סוג של התנצחות.
"קונור... גבירתי." השבתי בכניעה. פניי היו ודאי אדומות כעגבנייה כשהבנתי כי אדון-פרח הוא בעצם גברת-פרח. פניתי אליה בלשון הזכר, והיא ודאי לא חשבה שזה מנומס. הרי באופייה היא גברת העולם הגדול.
"קונור, כינוי עסיסי למדי לדעתי. אין פלא שילדיי רצו בך למאכל. אני היא הגברת עלי-יער." היא אמרה והושיטה אחד מעליה כפי שגברת הייתה מושיטה את ידה לנשיקה. אני בהיותי נער צעיר לא הבנתי את פירוש המחווה ולכן בהיתי בה בעיניי האפורות והחיוורות. היא משכה את ידה לאחור.
"ילדייך רצו בי למאכל? החלום! כמובן! ראשי בטוח כי זהו חלום, גברתי, אני לא מבין..." ניסיתי לפתוח ולומר אך היא הניחה את אחד מעליה הרחבים על פי והשתיקני. הטעם של העלה עוד טבוע בזכרוני.
"אתה עוד נער, ההבנה תגיע כשהזמן יחלוף. כשגופך ושכלך יתבגרו ויגדלו. הדבר לא משונה עד כדי כך כפי שאתה חושב. לא משונה כמוך בכל אופן, אתה בהחלט משונה מאוד!" ניסתה להרגיע ופרצה בצחוק מתגלגל. אך בעיניי רק ראיתי את אכזריות הפרחים אשר ניסו להרגני, ואני נרעדתי מאימה, כל שריר קטן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים :) סטילבל
דרך אגב, מצאתי שגיאות כתיב קטנות -
כתבת "כצום" במקום "עצום", בחלק עם האישה הלבנה.
וקצת מתחת לזה, כשהגבעולים אוחזים בדובר, השרירים "נתחו" במקום "נמתחו"
עוד למטה, "קמורו" של הקול במקום "מקורו" של הקול (או שזו מילה בשפה גבוהה שאינני מכיר?)
קצת לפני הסוף, "ובעליו". אני חושב שה-ו' מיותרת שם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים כן. Crucified
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים חשבתי שהסמיילי עשה את שלו. סטילבל
אהבתי את זה.
אני אוהב את סגנון הכתיבה הזה,
והעלילה יפה.
(אני יותר חובב מדע בדיוני ופנטזיה P: )
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
