פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 14 שנים ו-4 חודשים אישה לבדה-מות בנה רובי 77

  הוא נהרג בפיגוע לפני תשע שנים. הזמן חלף. היה בן יחיד להוריו. בן ארבעים. היה בשירות מילואים.
  אביו מת משברון לב חמש שנים אחרי.
  אמו נותרה בחיים. יש לה מטפלת פילפנית, קרובי משפחה, שכנים שבאים לבקר, אנשים מהשכונה. פעם או פעמיים בשנה מגיע גם נציג או נציגה מהצבא, לבקר, לדבר, לשוחח לכאוב.
  אבל אחר כך ובין לבין נשארים שם לבד וזה קשה, ואולי בלתי אפשרי.
  כי בכלל איך אפשר לחשוב על זה.
  כמו שתאמר לי הנה אורות שחורים דלוקים ודולקים לפניך לך איתם לך לאורם.
  בחלל הזה של הרחוב, ובית הספר ליד שבו למד.
  שמו אפילו חדר זכרון בבית הספר לכיתת מדעים.
  ובקצה הרחוב, ליד ספסל גן צנוע, ליד שיחים ירוקים, מחופי עלווה ביישנית, יש פינת הנצחה יפה, מפוסלת מאוד מיוחד. עץ תמר כפוף פארות, מבוייש, מזכירה ולו במעט את האיש ההוא, עצמו.
  אבל בהתבוננות לעבר חדרו של האיש, בקומה ראשונה על עמודים. בביתו הצנוע הקטן הפונה אל הרחוב.
  החלון סגור ואילם, או פתוח לחציו, וסורגי המזגן החיצוני אפורים, ומראה הקירות עצוב ושמם.
  יש תמיד שקט ודממה של יגון כאן.
  כי מי ישיב לאישה לבד את בנה היחיד, שאינו עימה יותר.
  הליכתה כצל, וכאבה- כאבה השקט, הנורא בדממתו, פולח כל מקום בעיר ההיא, בארץ ההיא, בעולם ההוא, ביקום הזה...
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

  • לפני 14 שנים ו-4 חודשים מרגש מאוד.. אבל.. כ.

    החלק מ- "אבל אחר כך.." ועד כמעט הסוף.. לא כתוב ממש טוב..
    לעניות דעתי.
    
    אין לי הרבה ידע.. אבל בכל זאת, הרעיון ממש יפה, אחרת לא הייתי מתערבת.
    
    קבל הצעה..
    
    ושנה לטעמך:
    
    הוא נהרג בפיגוע לפני תשע שנים. הזמן חלף. היה בן יחיד להוריו. בן ארבעים. היה בשירות מילואים.
    אביו מת משברון לב חמש שנים אחרי.
    אמו נותרה בחיים. יש לה מטפלת פילפנית, קרובי משפחה, שכנים שבאים לבקר, אנשים מהשכונה. פעם או פעמיים בשנה מגיע גם נציג או נציגה מהצבא, לבקר, לדבר, לשוחח לכאוב.
    אבל אחר כך ובין לבין היא נשארת שם, לבד. וזה קשה. בלתי אפשרי כמעט.
    החלל. הריקנות. המחשבה קשה מנשוא..
    כמו קול פנימי האומר לי: "הנה אורות שחורים דולקים. הם דולקים לפניך. לך אליהם. פסע אל עבר אורם הקודר."
    במרחב הזה של הרחוב, בבית הספר ליד, בית הספר שבו הוא למד, הקצו לו פינה. פינת זיכרון.
    ובחוץ, מחוץ לכתלי בית הספר שלו, בקצה הרחוב: ספסל, גן צנוע, שיחים ירוקים מחופי עלווה ביישנית. שם ליד, הקימו אנדרטה. אנדרטה יפה. מיוחדת. פסל עץ תמר, מבוייש, כפוף פארות.. מזכיר כמעט את האיש ההוא, עצמו. את מי שהוא היה.
    הבית רק שלה עכשיו. בית קטן, צנוע, דומם.
    חדרו פונה אל הרחוב, קומה ראשונה, עמודים. החלון סגור רוב הזמן, אך לעתים פתוח למחצה ואפשר להתבונן פנימה. הקירות עצובים בחדר ההוא. שוממים. סורגים סוגרים על החלון שהיה שלו. סורגים אפורים. מכוסים אבק.
    דממה תהומית. אוירת היגון והשכול הפכה לדיירת קבע, והיא מאמצת אותה אל חיקה, ימים כלילות, קרוב ככל שתוכל. במקום אלו שאינם.
    מי יוכל להשיב לה, לאישה הזו, את בנה יחידה שאינו עימה עוד.. מי יוכל להשיב לה את בעלה.. מי ישיב לה את החלקים מעצמה שאיבדה.. הבלתי נפרדים מחייה שלה.
    אפשר לראות אותה לפעמים. צועדת לבד, בשעת דמדומים, במרחב הזה, של אותו הרחוב.
    פוסעת לבדה, כצל, וכאבה.. השקט, הדומם, הנורא כל כך בדממתו, פולח כל מקום שלם בעיר ההיא, בארץ ההיא, בעולם ההוא, ביקום הזה. שלנו..
    
    בהצלחה..
    
    
    

    ---

    הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

    כותרת התגובה:
    תוכן התגובה:

    * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.