כשנולדתי - “נעם", קראה אימא. אני, שלא הצלחתי לנשום, כחול, לא אמרתי מילה. הבטתי בעיניי תינוק עצובות וחיכתי לרופאים שיביאו צינור ויצמיד אל פה. הביאו והצמידו. יכולתי להרגיש איך תאים שנעלמו במוח מצויירים מחדש ונופלים. לוקחים או לפחות מנסים אוויר לתאים שלא נפלו. לא נותנים. אוגרים בכל הכוח, מחבקים כמו דוב, נוגסים וטופי ורוד נדבק לשיניים ולא יורד. לא למות ולא אכפת אני נפגע, לא כשהיה, כמו שלא הייתי יכול להיות.
כשמתו התאים מתבונן באימא שלא צועקת, הלידה נמשכת. יד קטנה מבצבצת אל מבעד לחור ומשוך. משוך. אחי התאום - “יובל", אימא קראה. צעק וליד צרה נדבקו שתיים-שלוש שערות. שחורות. שיער לא היה על הראש והרופא חסר הסבלנות הביט ביובל, מחזיק קמצוץ של אימה. ביום מן הימים יזכיר לי קמצוצי מלח המפזרת אימא על עוגות שתכין. לחץ כפתור והזעיק רופאים. הביאו מכשיר ולא צנורות. עטפו יד, סיפרו לאימא ששבר. אבא נפל וראש נחבט ברצפה. לא קרה כי רופאיו היום בחדר, והוא – אדם מבוגר. הבטתי בעיניים חלולות, לא מבין למה, שלא רצה תינוקות, אכפת לו. אימא שותקת.
עם מכשיר שמנשים, ואח שלי, התאום, עם חומר על היד, יוצאים מבית החולים על גבי עגלות נוסעות. שוכב שם, על פני סדין לבן, מביט בגגון שחור ומדמיין איך מובל אל משרפות של גופות. הייתי נע פס של תנועה וצועק, מתרחק מחמה וקרה. לומד שירה ומלמל מילים שהופכות הברות – תינוקות. במציאות – לא הסכמתי לצרוח – מביט בגגון – מבע של איש. אבא, שפוסע מביט בי בעיניים קטנות ומרצדות. עיניי שלי, מתחלפות והוכפות שלו. תודעתו בגופו, אנ, לא כבול עוד אל גוף – שלי אינה בגופי, לא ידעתי יד אישה וטעם קמחי. לא תופס איך שעולם מסתובב ותא וביצה מופרה. מביט מבט קר, לא מוכר, זר, כמו הייתי חייזר. איזה מין תינוק אהיה לא אבא ידע, אימא – גם כן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
