1. סתם...

סתם אישה
סתם קשה.
סתם נמצאת פה...
אין מטרה.. היתה.. אולי סתם דמיון חולף.. אשליה מנופצת. .
אולי זה בכלל היה שטיפת מוח.
אולי לא המקום בו אני נמצאת..
אולי התכוונו למשו אחר. ואני זאת שאיבדה את הדרך...
סתם אישה..
סתם קשה..
סתם פאטתית.

נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים

2. מבולבלת..

שונאת כשחם לי,
שונאת כשקר.
שונאת לקום בבוקר לעבודה,
שונאת לקום מאוחר.

שונאת להיות לבד,
שונאת את הביחד.

שונאת כשהכל בלאגן,
שונאת סדר קר.
שונאת כשמדברים אלי
שונאת ששותקים.

שונאת ששונאים אותי,
שונאת כשמרחמים עלי.
שונאת להחליט,
שונאת שחושבים בשבילי..

אז..
התבלבלתי..
מה בדיוק אני שונאת?!
.....את עצמי?!....

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

3. אני לא באמת יודעת!

אני לא יודעת מה זה..!
עקשנות מיותרת?...
נטייה לרחמים עצמיים...?
אומללות,
או טיפשות..
אומנם כך אמרתי שאעשה.
אבל בשעת אמת,
הכעס התפוגג - ונותרה תהייה.
אני בנ"א חכם?
או שוטה עלוב?!

נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים

4. יש אנשים טובים בעולם?

פגשתי כמה אנשים טובים,
באמת!

נפלתי..

הם נעלמו!!!

נכתב לפני 14 שנים ו-2 חודשים

5. גרוגרות

חשבתי
קיוותי
שאני מגדלת משהו בתוכי.
הרגשתי את זה בא,
אהבתי את זה.
הרגשותי כולן ככולן מתבררות כנכונות...
דיברתי אליו השקעתי בו נקשרתי אליו,
אהבתי אותו בכל ליבי.
קיוותי
שנמות יחד מחייכים
כשידו בידי..
תלתי בו תקוות!

אמרו שצריך להוריד,
אמרו סרטני.

חשבתי זהו הגרוע מכל
אקום בבוקר והוא לא יהיה שם
אבל זה קורה לאט לאט..
כדי לא להכאיב לי יותר מדי
או בגלל הבירוקרטיה הרפואית..

עכשיו לא נותר בי הרבה ממנו
גרוגרות,
שנאחזות בי ואני בהם
מוצפת,
דמעות.

נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים

6. חיי חברה.

זה קרה ככה לאט לאט
החיוכים הפכו מנומסים,
הצחוק למאופק
ובכלל השפה גבוה ומכובדת..
הפגישות התמעטו
העניין נמוג
ומסתמן הקץ
לחיבור היחיד שנותר.
נראה שזה ישאר בגדר מחשבות
ומתי שהו זה יהפך לחלומות..
מה שנותר זה
להזכר בדברים הטובים שהיו
לשחזר אותם שוב ושוב...
לשמר אותם בזכרון לימים אפלים יותר.
אבל ידוע כי הזמן עושה את שלו-
והכל ישאר מאחור
תלוש אבוד כמהה,
מפוספס.

נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים

7. מילים

יום אחד חיפשתי מילים.
הם החליטו לתעתע בי..
יצאו כפולות, מגומגמות, נתקעו בין השיניים לשפתיים.

יום אחד חיפשתי מילים.
ולא מצאתי אותם בכלל..
הרגשתי נבגדת, בודדה.

יום אחד חיפשתי מילים.
והם הגיעו בשצף..
מהירות, דוחפות, ומרוב שהיו רבות לא היו ברורות.

יום אחד ניסיתי שלא יגיעו.
ניסיתי לבלום.
אבל גם עכשיו בגדו בי.
היו משולחות לכל עבר, חסרות רסן,

בוגדניות הן המילים
עדין אינני יודעת את דרכם
למידתם מסוכנת!
לפעמים משאירה היא פצועים מאחור.

נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים

8. קונכייה

לו הייתה לי קונכייה,
הייתי מתכנסת בה רק פעם אחת... להרגיש,
אח"כ הייתי מתרסקת על סלע ונוטשת את המקום.
כל חיי הייתי מתייסרת מה יכולתי לעשות בה,
בקור-
מתקווצת ודולה מדפנותיה מעט חום
בחום-
מוצאת בה פינת נחמה מוצלת..
וכשדרכי הייתה מבולבלת והרגשתי אבודה,
הייתי עושה בה ביקור, כדי לדעת שאני קיימת.
אבל היא איננה..
והטרוף שוכן בתוכי. אין לי דרך להימלט ממנו
לא משנה כמה קונכיות ארסק..
כמה רחוק אברח.

נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים

9. מוות

כשהאויר ישאר בתוכי, יווצר לחץ אדיר.
כשהמחשבה שלי תצטרך להתמקד בטרוף בדבר אחד -'אויר'
אני אחשוב על האגס.
אגס שלא הספקתי לאכול
והוא נשאר לו בקרירותו..
לא אני לא אחשוב על הלחמניות שרציתי להכין
שאולי בזכותם יכול היה לי משו לאכול, שירגיע את רעבוני ויסדר מחשבותי..
אין לי צורך..כי זה לא יגרום לי להגיע לריצפה או לכל חפץ אחר.
...אחרי שזה יגמר. אני אשאר נפוחה, כמו שאמא תמיד אמרה שאני...
כל האויר יתנקז בריאות
ואז אני רק ארצה לבקש סליחה,
מהאדם שיוריד אותי מהמקום הלא כ"כ גבוה שיצרתי לעצמי.. אך אחרון תקוותיי..
נשימתי הסרוחה תצא דווקא עליו,
האדם שלא הכיר אותי ולקח למשימת חייו אתהרצון לעזור,
אחרי שאין למי..

נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים