היי, בקבוצת הכתיבה שלי המדריכה נתנה לנו את נושא ה'לבד' וישר נכנסתי ללחץ כי הייתי במחסום כתיבה מאוד גדול ובדידות זה נושא כללי מאוד ורחב. אני אתן לכם לשפוט אם המחסום נפתח מעט:
היא צעדה ברחוב הומה-ריק, חוטפת זרמים חשמליים ונחבטת מצד לצד, ידיה פרוסות לצדדים ורגליה יוצרות פיסוק רחב בכל צעד, היה נדמה לה שהיא שומעת רטינות מעומעמות מעבר אותם זרמים חשמליים שליוו אותה בכל דילוג, צעד ופיסוק. הם היו בכל מקום, הופיעו מאותו רגע שעמדה בתחילת הירידה לחרוב היריד ותפסו את מקומם של גברים, נשים וילדים רבים. גלגל הענק הסתובב ועצר כל כמה דקות בלי מפעיל או טכנאי, רק אורות. גם הקרוסלה רקדה את הריקוד הרגיל בלי כל עזרה טכנית מצד גוף חי. חבית צמר גפן נבחשה על ידי שום דבר מלמד הרוח, הרוח שהפכה גם כן לפחות הומה ולפחות גסה אבל לא נעלמה לגמרי. הבדידות התיישבה על ספסל, עוד כמה המהומים נשמעו מהזרמים שלצידה והיא ניסתה לנחש מאיפה התחושה מוכרחת לה. נהר מלאכותי שגלש בין המתקנים הזכיר לה שהתחושה היא של מתחת למים. קרני אור שחודרים דרכם פוגעים בקרקע וחזרה, הקולות המרוחקים ויותר מכל -הניתוק מהעולם החיצון שנמצא הרחק מעל. התחושה שהחלה להימאס הייתה תחושה שייחלה לה כבר לא מעט זמן, כשגם תחושת הביחד חנקה אותה ותחושת הלבד קרצה לה. היריד לא חדש לה, היא הייתה פה פעמים רבות ועלתה כבר על כל המתקנים, ליריד הבדידות היא בורחת כשחניקת הביחד מתחזקת והאוויר הולך ומתמעט. דווקא לתחושת המים היא מתמכרת וצוברת חמצן לאחר כך כשתיאלץ לחזור ולהתמודד עם הביחד. אז הבדידות נעמדת ונפרדת מכל חבריה הזרמים, מגלגל הענק ומהקרוסלה, לוקחת נשימה עמוקה ועושה פיסוק אחד מבעד לניתוק, צופה בכל הזרמים שמתאדים והופכים חזרה לנפשות חיות שממלאות את היריד.
הבדידות מעולם לא הרגישה כל כך ביחד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
