אחזה ביד הגורל/אירית תהילה סולטן
מצאה אותי ללא חיפוש
אחזה בידו של הגורל.
ללא פחד,מה יקרה
ללא פחד,מה יצוץ.
ומרחוק אש מתלקחת
פוערת את פיה
כל החוטאים מהלכים,
לא ירד חיוכם מהפנים,
לא הופיעה בושת האהובים.
וידיה אוחזות עדיין,ביד הגורל.
סומכת על גורלה,לא דמעה
מפחד המוות.
אני מביטה בה במרחק
בו לא ניתן לראות אדם.
אך אני רואה,אני היא
האש המתלקחת.
הייתכן שמשתקפת אני בעינייה,
בעודי מביטה בה.
ללא ידיעה התלקחתי בתוך
עיניי רוח טהורה.
ומה מרה אני
ובלי משים
טועמת היא את קצה הלהבה,
חלק מנשמתי.
גם אש היא נשמה.
מרוב אהבתה,
עפר ידייה אט-אט
מופיע מול אור האש,
מופיע מולי.
אך,ממשיכה היא לחייך
בעודה מניחה גזע עץ חי
במקום בו לא צמחתי,
במקום בו,לא התלקחתי בעינייה.
היא שמחה,גם אני.
ומביטה סביב,
מחפשת גורלה.
בתחנה אחת
לפני גן העדן,
מצאה אותי ללא חיפוש,
אחזה היא ביד הגורל.
עזב את ידה גורלה הטוב.
מפוררת אני כל חלק בגופה,
וזו,בשינייה מרימה גזע עץ חי.
קליפות עורה מעופפות
בגהנום נפשי עתה,
באדישות,מכסות גם אותי,
מכסות ומוכות בהתלקחות אהבתי.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאירית תהילה סולטן
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
