ידידי היקר,
תכופות היה ברצוני לכתוב לך מכתב ארוך, להעתיקו למגילה, לסלסלו ולסוגרו בחותמת-שעווה, לתאר בפניך את דבריי שלא אמרתי, בספק אם אי-פעם אוכל לאמור. אך כל-אימת היה הרהורי שובה את ליבי באבק-המשאלות הכה מאכזבות הללו, הייתי מוצא את נפשי, חבולה ומיוסרת, מפאת חוסר-ההבנה, ואולי אף חוסר-היכולת, לעשות כשליבי רוצה. דעתי הייתה מרימה את גופי מן מיטתי, מתוך שינה, או מתוך ערות מוחלטת, והייתי אוחז בעטי, מניח את כל מחשבותיי על המדף כמות היו לזוג משקפיים-זהובים. ובכל-פעם הייתי מניח את עטי בירכתי מכתבתי, שוב הייתי נזכר כי המילים בפי כמות לא הייתה להן משמעות לסובב אותי, כמות שליבי דיבר שפה זרה, גרוני לא היה יכול להכיל את המילים הללו, ופי לא יכול היה להגותם. לילות שלמים הקדשתי את כל מחשבותיי לדבריי שלא יכולתי לאמור, הייתי מוריד מעליי את המחלצות, ולא פעם פותח את חלוני לרווחה, כשאוויר קר עמד בחוץ,
לילות הייתי נרדם בלי לחשוב על שנתי כלל, וכל שרעפי-ליבי היו בודים עולם של סתירות, דעתי הייתה מתפצלת לכיוונים שונים ומפוזרים כמות הכוכבים בליל-השבת, כשאתה נושא את ראשך, לראות כי אם יצאה כבר. אך לא ידעתי את שאני רוצה לספר לך. ליבי רוצה היה לספר, בעיקר על הקרבות העוטפים את הרגשות המעורבים שלי, את שלוות-הבדידות הכה כנה, את הלילות הקרים ללא-המענה, את המכתבים שנשארו בתוך מגירות-הנפש העמוקות ביותר. אני רואה בתחילת המכתב מסע, ובסיומו סיום ספר-הרפתקאות נושן, בעל כריכה-קשה, אדומה, עם דפים לבנים, שורות ארוכות, מילים לאינספור אשר מהדהדים כקול-הרוח. אלא אני חש, קרובות לאין-קץ כי ראיתי ירח זורח כשמש, שמש זורחת בליל, ענן-חורף נושא ענן-קיץ, תיאטרון בלא-במה, וילדים רצים לאור נרות, בתוך מסדרונות עטופים בשלג. כל שאני רוצה הוא לספר זאת, בלי לדעת אם אי-פעם הדברים אכן יובנו, אם אי-פעם, המילים יגרמו לעצים הנשירים להתעטף באור-היום. אני רואה המולה, בכל שקט, ושקט כה נוגה ומבודד. אינספור מילים לי, וכל מילה היא מילה אחת מול השפה הכה לא מובנת, הכה זרה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
