שותה תחליף קפה מריר ולא במטבח או בסלון, על המיטה והסדינים נקיים, רק אתמול החליפה אימא. שותה תחליף קפה מריר, מביט בתקרה הצבועה, מלקק שפתיים כמו הייתי ילד מנשק קצה פה פעם ראשונה. שומע קולות של יריות, אח שלי משחק במחשב. פעם גם אני שיחקתי,הייתי מעביר לילות שחורים ללא אור אל מול מסך מואר.
היום לא משחק במחשב, קורא ספר בצבע לבן חמוץ. הסדינים נקיים והמנורה דולקת, כאילו כדי להזכיר לילות שחורים. הלילה ולא בגלל ספר וירח – מנורה צד שני וקרוב של הרחוב הפסיקה לפעול. נדמה היה כמו מדליק פנסים אחד, עומד לילה-לילה אל מחוץ לחלון, מאיר כמה שרק אפשר, להכעיס לילות שחורים ללא כל קול ירייה.
שותה תחליף קפה מריר. כשאין חלב שם מים בתוך שקית, הייתי מרתיח וגז את הנוזל הלבן, מבעבע, עולה מעלה, כמו היו תינוק ואימא מנשקים. כשהיה גולש ונשיקה הופכת אקט מיני ברוטאלי ולא לתינוק כי אם לאם, מעמעם את האש, מוזג אל תוך כוס. כף ועוד כף, מלוא חופן כף, תחליף קפה מריר, מתוק או מלוח, שוקע בתוך.
הולך אל המיטה ושופך. הלבן היה נבלע בסדינים ולא מפני שהיה תחליף, אימא לא הייתה תופשת. מוליכה חשמל נעה ונדה צד-אל-צד, רגרסיה של תסביך אדיפוס הייתה טוענת, לא ישנה בלילה, רוצחת אבא, בדמיונות ולא בחלומות, בספרים ולא במכות, ביריעות ולא ביריות.
אופן קר היה משקיף מכורסא כתומה ושותק. הייתי מביט בתקרה ולא צבועה, בכוס מונחת על פני שולחן. מקרב ומדמיין חלב, תחליף קפה מריר. פותח הורוד הפעור ונוזל זולג לאט-מטה, מנהרות של חושך וכוכבים נופלים, סדורים שורות-שורות של סדרות חשבון. נוגדנים שאינני מכיר היו עושים יחד אחת עם הרופאים, מבטיחים הבטחות באישון של לילה. אני לא היית מנחש, לילה ושחור ואין קול ירייה. הדמעות היו זולגות כמו היו תפוחים ורודים נושרים, אוסף בזהירות ומביט בעין בוחנת, בלתי מנוסה. צד-אל-צד, מתנוענעים תנועות של קצב פיראטים ובלי רום. “קפטן", הייתי צועק ואחד היה מתייצב, מביט בעוז אל מבעד למחסום הורוד.
חלקיקים שחורים היו מגלגלים תפוח כמו היה נמלים מתאגדות, עולות גוף אל גוף, עוד ועוד היו נושרים ואני לא ילד, לא דמיונות, ולא חלומות, יד, מהירות ועוצמה, העפה ושבירה. השחור שבפנינים היה מתערבל ולא זע, פה צורח. דוחק, רוקע ברגלים שלא הספיקו לצמוח, הפסיכולוג היה מביט בשלווה גמורה, לא זע, לא ניע של פנים, נים, כלי דם, ורידים, עיניים שותקות, כמו מחכה היה שייגמר, ואולי לא כמו. חלקיקי היו עולים דמעות היו פנינים. הייתי מביט במבט של תשוקה, שחורים היו פורצים אל תוך עין, מעוותים מבט, מבע, מפרכסים, מתעוותים, מביט בתשוקה של חום ונושם. נושם. אותו. בו. מביט בו ומביט ומביט ומביט ומביט ומביט בו.
חוזר והידיים חבולות, הפה שלי שקט. מחדיר אצבע לעין והעור מאדים. דמעות זולגות, נופלות וקודרים בלתי נראים נוגחים ושוברים מחסום של טוהר שקוף. הייתי מערבב הרסיסים בקרטון של חלב ומחכה לשחר. אבא מכין קפה ומקרב הספל אל פיהו, צוחק ומנשק נשיקה עדינה על לחי. אבא לא היה מבין. כמה חודשים אחר-כך היה מקבל את תוצאות הבדיקה, החיידקים השחורים היו נשאבים פנימה במערבולת של חוסר אונים ומחלה. אבא רק היה מביט באותיות, שחור על גבי לבן, תכלת של בתי חולים. מבין שזה אשר לא אהב, בנו יחידו, נגיף היה, גם הוא. “כל זה קרה,” אומר לעצמו ולא בשקט או צרחה “כי לא מוכן היה להוציא להורג, ואף מלאך של טוהר לבן ולא שקוף, היה יורד בחרב מתהפכת, מניח על גחון, צביון של קודש ושבת, מצווה לעצור".
היה מתקשר לחברת החשמל ודורש שיקימו תחנה של כוח. החשמל היה מגיע בדמות מספר עשרוני. הוא, שלא למד מתמטיקה בבית הספר היה מביט בצהריים של יאוש, מנסה בכל הכוח להעביר את המחלה, חושב לעצמו ולא במודע, שאם יביט חזק מספיק וירצה, ייעלם הכול וייפתר כאילו כלום לא היה. כמה טעה.
לא יודע, שאני, הבן שלו, נמצא שם עכשיו בשמיים, שומר על גן העדן בחרב מתהפכת, מתאמן תרגילים של סוסים בדמות אדם על פני גופו של המלאך גבריאל. אלוהים אינו יצור בלתי נראה, אפשר גם לגעת, פסל ולא עגל או פרה. לפעמים הולך למקדש פגאני, עולה במדרגות נעות, לא זזות, מניח יד, אולי אצבע, על מקלדת. לא פקודות אני מקליד, סבא, רק אתמול, פיקד על גל. כל כך גבוה היה הקצף, אפשר היה לראות אותו גם כאן. הודעות כותב לאבא, למרות שלא יישמע. מעולם לא טרח ללכת לבית הכנסת. מסתיר בביבים ולא לוחש, את קהלת ופו הדוב אני משכתב. אבא לא שומע. כשימות ולא יגיע לגן העדן או לגיהינום, יהיה תלוי בין שמיים של ארץ על חבל-חרב מתהפכת, ישייט בחלל.
"מלך הכזבים,” יחשוב לעצמו, “גר וודאי במין ארמון". מדרגות סחור, סחור, נעות, סוטות, מתהפכות. כמו היו חרב בסיפור הבריאה, כזב ואמת, מר והיא מתוקה. לאורך הדרך היה צופה סרטים של תעמולה, היה רואה עוברים ושבים בפינה ולא זזים, עוברים ממלכה שכנה. היה נזכר מכות מצריים – ארבה ומכת בכורות. חושב על השקרים הבכורים ואיך ימותו כשיגיע, כמו היה משה והם מצריים. נזכר בשקר הראשון. לקח ממתק אחד ולא שניים מחנות, אמר "אחד”. החנות שייכת לסבא וכסף לא היה. יחשוב בעצב איך ימות השקר הבכור, וסבא שתמיד כל כך סמך ולא גידף, לעולם לא חשב שהוא, נכדו-יחידו, ישקר, משקר, שיקר, הוא, סבא, ידע את האמת. לא רוצה לשלח עמו, לא בטוח מי עמו ומי מלך כזבים. אולי סבא, אולי אבא, אולי סבתא ומלך הוא בכלל מלכה. נזכר בכל השקרים שסיפר, איך אמר אקטיבי ולא פסיבי, איך רצה שיחבקו ולא חיבקו.
היה תלוי באוויר כמו בימי הביניים ולא על מוקד או אדמה מרחפת. בין שמיים של שדות של ירק וחום היה מעופף. מסתכל מפעם לפעם למטה, סופר נמלים, מחפש קנים. כשהייתה עולה השמש ועומדת במרכז השמיים, בצורה של חרוט שהופיע במבחן האחרון בגיאומטריה, זה שלא הצליח לפתור, היה מביט בצורה קרה של חישוב אנליטי. המחוגה תמיד הייתה נשרפת כמו כלב ששלחו הרוסים לחלל. הוא אהב כלבים אבל אף פעם לא בכה כשנשרף, היה מביט בו וצוחק. כורך היד סביב צוואר שלו-עצמו, בתנועה של מחוגה בלתי נראית ומודד את ההיקף. היה צוחק.
כשהיה עצוב היה יורד גשם ולא מדמעות, אף פעם לא העז לבכות. עלים היו מתנופפים מצד אל צד, כמו מטאטא דרכים היה מניף שיערותיו. הוא מלטף בתנועה דמיונית כמו היו כלב, מדמיין כשכוש זנב ועיניים צוחקות. העיניים היו נפתחות כאילו היה הוא בתוכנית של טלוויזיה מצוירת, טרגי לקומי, אף פעם לא מצליח.
ראה אותו כשירד הסתיו ואיתו שלג בצבע של טישו ומגבת של מלתחה אפורה. מהלך בשביל, מצד אל צד הוא מקפץ. זה שראה הביט בקרקע הקפואה בעצב כזה שמכרסם ואתה כמו עכבר היה מכרסם ליבך, גבינה עם חורים ולא ממתכת שוויצרית תוצרת סין.
כשעבר האדם שהביט בקרקע, תפס לו זה את היד, בעדינות שלא היה הוא יכול להתנגד. הלכו בשבילים והראש הולך ונופל. זה עם השיער השחור שהביט בקרקע במבט עצוב ומכרסם, היה מרים את המבט ולא לאט, לאט. מביט הוא היה בשמש וחוזה בלבן של הטישו והמלתחה נמס כמו גלידה בקיץ של פינלנד. מודד במחוגות צבעים שונים ולא באלו של השמש. ארנבים ולא כלבים, שחורים ולא לבנים, נקבות ולא זכרים.
מפעם לפעם היה האחד עם המבט העצוב מלטף את הגב. עוצם עיניים ונרדם. המלוטף היה מנסה להעירו ואף פעם לא הצליח. כשהצליח היה ההוא מסתכל עליו במין מבט נרגן, אומר שמחר צריך לקום מוקדם, ללכת. המטאטא המפזר העלים, זה מכשכש בזנב ולא מחכה, ואילו העלים שבים ונופלים בוקר אחר בוקר אל תוך קיני נמלים.
סנטימטר אחד מעל פני הקרקע היה מתרומם בכל בוקר. זה עם הפנים שהפסיקו להביע עצב מכרסם היה שוקע באדמה שכבר הפסיקה להיות קפואה. תלוי היה באוויר בין שמים לארץ ולא אחת מרחפת, חבל על גרון ולא כואב, מביט בקרקע, בשדות מלמעלה, מתהדק. עוד רגע ונופל, לא לעצור, לא יכול.
זה עם העצב המכרסם יפסיק לחייך ויתרומם, ילך בשבילים עד שימצא מישהו אחר. אחד עם עצב מכרסם משלו, שיתפוס לו את היד וירים אותו למעלה. אולי בעצם, יהיה זה הוא שיתלה את עצמו.
היום לא משחק במחשב, קורא ספר בצבע לבן חמוץ. הסדינים נקיים והמנורה דולקת, כאילו כדי להזכיר לילות שחורים. הלילה ולא בגלל ספר וירח – מנורה צד שני וקרוב של הרחוב הפסיקה לפעול. נדמה היה כמו מדליק פנסים אחד, עומד לילה-לילה אל מחוץ לחלון, מאיר כמה שרק אפשר, להכעיס לילות שחורים ללא כל קול ירייה.
שותה תחליף קפה מריר. כשאין חלב שם מים בתוך שקית, הייתי מרתיח וגז את הנוזל הלבן, מבעבע, עולה מעלה, כמו היו תינוק ואימא מנשקים. כשהיה גולש ונשיקה הופכת אקט מיני ברוטאלי ולא לתינוק כי אם לאם, מעמעם את האש, מוזג אל תוך כוס. כף ועוד כף, מלוא חופן כף, תחליף קפה מריר, מתוק או מלוח, שוקע בתוך.
הולך אל המיטה ושופך. הלבן היה נבלע בסדינים ולא מפני שהיה תחליף, אימא לא הייתה תופשת. מוליכה חשמל נעה ונדה צד-אל-צד, רגרסיה של תסביך אדיפוס הייתה טוענת, לא ישנה בלילה, רוצחת אבא, בדמיונות ולא בחלומות, בספרים ולא במכות, ביריעות ולא ביריות.
אופן קר היה משקיף מכורסא כתומה ושותק. הייתי מביט בתקרה ולא צבועה, בכוס מונחת על פני שולחן. מקרב ומדמיין חלב, תחליף קפה מריר. פותח הורוד הפעור ונוזל זולג לאט-מטה, מנהרות של חושך וכוכבים נופלים, סדורים שורות-שורות של סדרות חשבון. נוגדנים שאינני מכיר היו עושים יחד אחת עם הרופאים, מבטיחים הבטחות באישון של לילה. אני לא היית מנחש, לילה ושחור ואין קול ירייה. הדמעות היו זולגות כמו היו תפוחים ורודים נושרים, אוסף בזהירות ומביט בעין בוחנת, בלתי מנוסה. צד-אל-צד, מתנוענעים תנועות של קצב פיראטים ובלי רום. “קפטן", הייתי צועק ואחד היה מתייצב, מביט בעוז אל מבעד למחסום הורוד.
חלקיקים שחורים היו מגלגלים תפוח כמו היה נמלים מתאגדות, עולות גוף אל גוף, עוד ועוד היו נושרים ואני לא ילד, לא דמיונות, ולא חלומות, יד, מהירות ועוצמה, העפה ושבירה. השחור שבפנינים היה מתערבל ולא זע, פה צורח. דוחק, רוקע ברגלים שלא הספיקו לצמוח, הפסיכולוג היה מביט בשלווה גמורה, לא זע, לא ניע של פנים, נים, כלי דם, ורידים, עיניים שותקות, כמו מחכה היה שייגמר, ואולי לא כמו. חלקיקי היו עולים דמעות היו פנינים. הייתי מביט במבט של תשוקה, שחורים היו פורצים אל תוך עין, מעוותים מבט, מבע, מפרכסים, מתעוותים, מביט בתשוקה של חום ונושם. נושם. אותו. בו. מביט בו ומביט ומביט ומביט ומביט ומביט בו.
חוזר והידיים חבולות, הפה שלי שקט. מחדיר אצבע לעין והעור מאדים. דמעות זולגות, נופלות וקודרים בלתי נראים נוגחים ושוברים מחסום של טוהר שקוף. הייתי מערבב הרסיסים בקרטון של חלב ומחכה לשחר. אבא מכין קפה ומקרב הספל אל פיהו, צוחק ומנשק נשיקה עדינה על לחי. אבא לא היה מבין. כמה חודשים אחר-כך היה מקבל את תוצאות הבדיקה, החיידקים השחורים היו נשאבים פנימה במערבולת של חוסר אונים ומחלה. אבא רק היה מביט באותיות, שחור על גבי לבן, תכלת של בתי חולים. מבין שזה אשר לא אהב, בנו יחידו, נגיף היה, גם הוא. “כל זה קרה,” אומר לעצמו ולא בשקט או צרחה “כי לא מוכן היה להוציא להורג, ואף מלאך של טוהר לבן ולא שקוף, היה יורד בחרב מתהפכת, מניח על גחון, צביון של קודש ושבת, מצווה לעצור".
היה מתקשר לחברת החשמל ודורש שיקימו תחנה של כוח. החשמל היה מגיע בדמות מספר עשרוני. הוא, שלא למד מתמטיקה בבית הספר היה מביט בצהריים של יאוש, מנסה בכל הכוח להעביר את המחלה, חושב לעצמו ולא במודע, שאם יביט חזק מספיק וירצה, ייעלם הכול וייפתר כאילו כלום לא היה. כמה טעה.
לא יודע, שאני, הבן שלו, נמצא שם עכשיו בשמיים, שומר על גן העדן בחרב מתהפכת, מתאמן תרגילים של סוסים בדמות אדם על פני גופו של המלאך גבריאל. אלוהים אינו יצור בלתי נראה, אפשר גם לגעת, פסל ולא עגל או פרה. לפעמים הולך למקדש פגאני, עולה במדרגות נעות, לא זזות, מניח יד, אולי אצבע, על מקלדת. לא פקודות אני מקליד, סבא, רק אתמול, פיקד על גל. כל כך גבוה היה הקצף, אפשר היה לראות אותו גם כאן. הודעות כותב לאבא, למרות שלא יישמע. מעולם לא טרח ללכת לבית הכנסת. מסתיר בביבים ולא לוחש, את קהלת ופו הדוב אני משכתב. אבא לא שומע. כשימות ולא יגיע לגן העדן או לגיהינום, יהיה תלוי בין שמיים של ארץ על חבל-חרב מתהפכת, ישייט בחלל.
"מלך הכזבים,” יחשוב לעצמו, “גר וודאי במין ארמון". מדרגות סחור, סחור, נעות, סוטות, מתהפכות. כמו היו חרב בסיפור הבריאה, כזב ואמת, מר והיא מתוקה. לאורך הדרך היה צופה סרטים של תעמולה, היה רואה עוברים ושבים בפינה ולא זזים, עוברים ממלכה שכנה. היה נזכר מכות מצריים – ארבה ומכת בכורות. חושב על השקרים הבכורים ואיך ימותו כשיגיע, כמו היה משה והם מצריים. נזכר בשקר הראשון. לקח ממתק אחד ולא שניים מחנות, אמר "אחד”. החנות שייכת לסבא וכסף לא היה. יחשוב בעצב איך ימות השקר הבכור, וסבא שתמיד כל כך סמך ולא גידף, לעולם לא חשב שהוא, נכדו-יחידו, ישקר, משקר, שיקר, הוא, סבא, ידע את האמת. לא רוצה לשלח עמו, לא בטוח מי עמו ומי מלך כזבים. אולי סבא, אולי אבא, אולי סבתא ומלך הוא בכלל מלכה. נזכר בכל השקרים שסיפר, איך אמר אקטיבי ולא פסיבי, איך רצה שיחבקו ולא חיבקו.
היה תלוי באוויר כמו בימי הביניים ולא על מוקד או אדמה מרחפת. בין שמיים של שדות של ירק וחום היה מעופף. מסתכל מפעם לפעם למטה, סופר נמלים, מחפש קנים. כשהייתה עולה השמש ועומדת במרכז השמיים, בצורה של חרוט שהופיע במבחן האחרון בגיאומטריה, זה שלא הצליח לפתור, היה מביט בצורה קרה של חישוב אנליטי. המחוגה תמיד הייתה נשרפת כמו כלב ששלחו הרוסים לחלל. הוא אהב כלבים אבל אף פעם לא בכה כשנשרף, היה מביט בו וצוחק. כורך היד סביב צוואר שלו-עצמו, בתנועה של מחוגה בלתי נראית ומודד את ההיקף. היה צוחק.
כשהיה עצוב היה יורד גשם ולא מדמעות, אף פעם לא העז לבכות. עלים היו מתנופפים מצד אל צד, כמו מטאטא דרכים היה מניף שיערותיו. הוא מלטף בתנועה דמיונית כמו היו כלב, מדמיין כשכוש זנב ועיניים צוחקות. העיניים היו נפתחות כאילו היה הוא בתוכנית של טלוויזיה מצוירת, טרגי לקומי, אף פעם לא מצליח.
ראה אותו כשירד הסתיו ואיתו שלג בצבע של טישו ומגבת של מלתחה אפורה. מהלך בשביל, מצד אל צד הוא מקפץ. זה שראה הביט בקרקע הקפואה בעצב כזה שמכרסם ואתה כמו עכבר היה מכרסם ליבך, גבינה עם חורים ולא ממתכת שוויצרית תוצרת סין.
כשעבר האדם שהביט בקרקע, תפס לו זה את היד, בעדינות שלא היה הוא יכול להתנגד. הלכו בשבילים והראש הולך ונופל. זה עם השיער השחור שהביט בקרקע במבט עצוב ומכרסם, היה מרים את המבט ולא לאט, לאט. מביט הוא היה בשמש וחוזה בלבן של הטישו והמלתחה נמס כמו גלידה בקיץ של פינלנד. מודד במחוגות צבעים שונים ולא באלו של השמש. ארנבים ולא כלבים, שחורים ולא לבנים, נקבות ולא זכרים.
מפעם לפעם היה האחד עם המבט העצוב מלטף את הגב. עוצם עיניים ונרדם. המלוטף היה מנסה להעירו ואף פעם לא הצליח. כשהצליח היה ההוא מסתכל עליו במין מבט נרגן, אומר שמחר צריך לקום מוקדם, ללכת. המטאטא המפזר העלים, זה מכשכש בזנב ולא מחכה, ואילו העלים שבים ונופלים בוקר אחר בוקר אל תוך קיני נמלים.
סנטימטר אחד מעל פני הקרקע היה מתרומם בכל בוקר. זה עם הפנים שהפסיקו להביע עצב מכרסם היה שוקע באדמה שכבר הפסיקה להיות קפואה. תלוי היה באוויר בין שמים לארץ ולא אחת מרחפת, חבל על גרון ולא כואב, מביט בקרקע, בשדות מלמעלה, מתהדק. עוד רגע ונופל, לא לעצור, לא יכול.
זה עם העצב המכרסם יפסיק לחייך ויתרומם, ילך בשבילים עד שימצא מישהו אחר. אחד עם עצב מכרסם משלו, שיתפוס לו את היד וירים אותו למעלה. אולי בעצם, יהיה זה הוא שיתלה את עצמו.