על גבעה אחת, צפון-מערבית שממנה ניתן להשקיף על האגם היפה, העטוי אובך הביל אך דק, של ערפל שרבי, ורק משבי רוח עזים, עירוב של חום ונעימות צוננת, משהו קצת משונה, אפשר לחוש בשקט פתאומי פלאי משהו, למרות שמסביב שכונת וילות קטנות, ומלון של דירות נופש.
רק הסיסים בתזזית מעופן המהיר, הנחפז, לכאן ולשם, טסים ומעופפים בלי הרף, פולחים את השקט.
הסיס הוא ציפור שחיה מרבית ימיה רק באוויר.
קטנה, מהיר כחץ, היא נוסקת מעלה ומטה, בין גבי הסלעים הקטנים, מחפשת אחר טרף קטן או מזון, אפילו ההזדווגות שלה נעשית בתעופה...
על הגבעה מרבד חרציות ולידם שיחי חרדל, במחול פרא פלאי שהרוח יצרתו הם נעים לכאן ולכאן, במהירות, בלי רגע מנוח, שמאלה וימינה כשיכורים.
בליל של אהבה לטבע, באמצע האביב.סיסים, חרציות ושיחי חרדל, והצהוב העז, החלמוני, מתמזג יפה עם הציפורים, שחורי הגוף מהירי התנועה שבאים ונוסקים מעליהם במהירות עצומה.
אלא שבמרחק מה משם עוד שדה חרציות, ושיחי חרדל צהובים, על גבעה אחרת.
אלא שהעין ממרחק כזה אינה יכולה לקלוט את תנועתן באם היא מהירה או איטית, והאם הם זזים בכלל, למרות שלפי כל מה שנראה גם שם ישנה תזוזה רבה, בלתי פוסקת.
בדרך המבט הזאת-ראינו פתאום את ההשערה של תומס מאן במוות בונציה. הנסיון ליצור כוליות מוחלטת מהאמנות של ההתבוננות האסתטית והאמנותית באדם ובטבע, היא דבר יחסי מאוד.
אי אפשר שנדע אלא רק מה שמתרחש לנגד עיננו ממש.
אותו אנו מפרשים כהבנתנו וכרצוננו.
הוא לא מפרש אותנו, אולי בכלל, ואנחנו במוגבלות היפה של ההתבוננות שלנו יכולים רק ליצור כמיטב יכולתנו
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
