שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה | 4

א:ו-ח) הפסוק המקביל בספר היובלים (ספר חיצוני המשכתב את
התורה מתחילתה עד מעמד הר סיני) מדגיש הדגשה יתרה את פילוג
המים שאינם רק מצייתים לרקיע אלא לוקחים, הם עצמם, חלק
פעיל במעשה: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי עָשָׂה אֶת הָרָקִיעַ
בֵּין הַמַּיִם, וַיִּבָּדְלוּ הַמַּיִם בַּיּוֹם הַהוּא,
חֶצְיָם עָלָה מֵעַל לָרָקִיעַ וְחֶצְיָם יָרַד מִתַּחַת
לָרָקִיעַ אֲשֶׁר בַּתָּוֶךְ, עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. וְזֹאת
הַמְּלָאכָה הָאַחַת אֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. (סֵפֶר
הַיּוֹבְלִים ב:ח-ט, כל ההדגשות בציטוטים הן שלי, א.ל) מחיצת קרח
זכה ודקה התקשחה לאורך קו התפר והבדילה בין המים מעליו
למים מתחתיו. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעתם.
חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף
חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל
פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר
לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו,
ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן
הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות
על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים
שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו
(וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה,
במילים אחרות, התנהלות האדם בכללה, חייבים, לפי התנ"ך, לחקות
את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא