שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה | 3

התוהו ובוהו בתחילת ספר בראשית משמעו אוקיינוס שחור,
גועש ורועש שגליו הזועפים הולכים ונשברים אינסופית על
דלתות מרחביו האטומים. החוזה במראה המשמים יתקשה לתאר
שנחשולי האימה המקציפים מכסים על אדמה שהייתה מן הסתם פוריה
וירוקה. יושביה בני המזל ששכנו איש בצל גפנו ותאנתו על פלגי
מים צלולים בחרו בחיי חטא וקראו דרור ליצריהם הפרועים,
ללא מעצור. אפילו צדיק אחד לא היה בין כפויי הטובה והאל
החליט למחותם מעל פני היקום. עצי הפרי העבותים שהצמיחו גם
אבנים יקרות הפכו לאודים עשנים ומי הברכה עלו על גדותיהם,
הפכו בן רגע לים מוות תהומי, זדוני ושוצף, הטביעו את
הכרמים, השדות והבתים והכריתו כל בשר. אך הבורא החליט לתת
לאנושות הזדמנות שנייה ותוך שבעה ימים נברא גן עדן חדש. ביום
הראשון ברא אלוהים את האור ואילץ את החושך לוותר על חצי מזמן
שלטונו לטובת היריב החדש. ביום השני כרה האל את הבאר הראשונה
בלב האוקיינוס הבראשיתי וחצה אותו, החל מנקודה זו, לשני
חלקים שווים. מחצית המים עלתה למעלה, כמעיין ומחציתם השנייה
ירדה למטה, כמטר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ
בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם
אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל
לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. (בְּרֵאשִׁית