שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה | 19

פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. (סֵפֶר הַיּוֹבְלִים ב:ח) תָּוֶךְ היא
אכן מילת מפתח המהדהדת עוד מונח בעל חשיבות רבה - טֶבַח.
בתקופת התנ"ך אופן ביטויין של האותיות תו וטית היה שונה אך
קרוב. קרבה הדוקה זו מעידה על הקשר בין אותיות אלה שבימינו
הן שוות צליל. כנ"ל לגבי בית רפויה שאופן ביטויה דמה לזה
של וו ולגבי כף רפויה שאופן ביטויה דמה לזה של חית. יחסי
קרבה אלה בין אותיות הצמדים ט-ת, ב-ו, כ-ח מאפשרים להבין
קשרים בין מילים דומות על אף השוני בכתיב: תָּוֶךְ: מרכז,
אמצע, פְּנים, קֶרֶב (ת.ו.כ, חתך) טֶבַח: שחיטה, הרג
(ט.ב.ח, שחט) הפועל טָבַח קרוב מאידך לפעלים טָבַל ו־טָבַע,
וקרבת שורשים אלה מקשרת בין המתה למים, בין הוצאה להורג ולב
התהום, ובכך מספרת את מיתוס הריגתה של המפלצת הימית, המבשר
את סופו של שלטון כוחות הכאוס, כליאתם במתחם מוגבל
ולידתו של קוסמוס הרמוני ומסודר. לפי המיתוס הנפוץ ברוב
התרבויות הקדומות (גם הסקנדינבית, ההודית, הסינית...), ביסודה
של בריאת העולם עמדה, כפי שראינו, הקרבתו של דרקון
מפלצתי דמוי נחש, סמל התוהו ובוהו. מיתוס זה נחשף בשורשי
המילים הבאות: השורשים ט.ב/ת.ו / ב.ת מספרים את סיפור הבריאה
1) מים עמוקים -טָבַע -טָבַל ¬ 2) חלוקה לשניים, סימון
-תָּוֶךְ ¬ 3) הבדלה, הפרדה -טָבַח -בָּתַר -בִּתֵּק ¬ 4) הרע
הופך לטוב -טוֹב גם טָבַח ו־זָבַח הינם פעלים קרובים. מלבד
הסיומת הזהה, -בח, גם אותיותיהם הראשונות, הטית (עיצור