שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה | 10

חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק.
ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות
הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי,
בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל,
בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות
תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות
אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות
נתפסות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו
יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת
את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש
מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות
כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפס של אלוהים (אימננטיות)
וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות
את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות
אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות.
במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן
(קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה).
לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י,
ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה
(הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד
השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה
באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא