סודות הכדורגל של נועם | 7

המעבר מבית הספר היסודי ביפו ד', השכונה הקטנה שבה גדל,
לבית הספר החדש, לא היה פשוט עבורו. גם אחרי שבוע עדיין
התקשה למצוא את כיתתו בין עשרות הכיתות הגדולות שנראו זהות
לגמרי. עוד לפני תחילת הלימודים, כשחילקו את חבריו לכיתות
החדשות, היו לו פרפרים בבטן. האם ילמד באותה כיתה יחד עם
חבריו מהיסודי? לשמחתו, לפחות חבר אחד נשאר איתו. נועם
התארגן לאִטו בחדר ואז נשמע זמזום האינטרקום המעצבן. זה
אורן, אמר לעצמו ודחף במהירות את הספרים לתיק. הוא רץ אל
הדלת ואז נעצר. הכדור! הוא טס בחזרה אל החדר, לקח את הכדור
ודחף גם אותו בכוח אל התיק. האינטרקום שוב זמזם. "נועם,
אתה עוד פה?" שאלה אמו בקוצר רוח. "לא, אמא, אני כבר לא
פה. הלכתי," הזדרז לומר ומיהר אל הדלת. נועם פתח את הדלת
ונזכר בכריך שמחכה לו על שולחן המטבח. הוא רץ אל המטבח,
הטמין גם את הכריך במעמקי הילקוט וטס החוצה. בחדר המדרגות
דילג בסערה על פני המדרגות, שתיים־שתיים בכל ניתור. אורן
חיכה לנועם מתחת לבניין, הביט בשעונו וספר את השניות. הם
הולכים לאחר, זה ברור. עוד איחור כזה והמורה תזמין את אמא
שלו לבית הספר. זה היה הדבר האחרון שאורן איחל לעצמו. הוא
המשיך ללחוץ על כפתור האינטרקום. איפה הנועם הזה? "הַיי,
אורן!" נועם הופיע מאחוריו, אוחז באופניו. "מה אתה גנוב?!
עשרה לשמונה! אנחנו מאחרים!" "תירגע, מקסימום אמא שלך
תקים אוהל בחצר בית הספר ותעבור לגור שם," צחק נועם.