סודות הכדורגל של נועם | 6

מקומות גם נוצרו קרעים קטנים. עדיין בפיג'מה ובלי גרביים
נעל נועם את נעלי הספורט שלו והרים את הכדור. הוא קירב
אותו לאפו. אחחח... ריח העור. וקצת ריח של אדמה. כדור עם
ניסיון אמיתי. הוא הניח אותו על הרצפה מול הדלת הפתוחה, לקח
כמה צעדים אחורה ונעץ את מבטו בכדור. אתה לא נעלם לי
עכשיו, אמר בלבו. נועם רץ אל הכדור, הניף את רגלו ובעט בו
בחוזקה. הכדור עבר בטיסה בפתח הדלת. נועם הניף את ידיו וצעק:
"יש! גול, גול, גול..." אבל הכדור המשיך אל המסדרון ובדיוק
באותו הרגע, בצדו השני של מסדרון, יצאה מחדרה דנה אחותו
התאומה, בתלבושת מסודרת, כולה מוכנה ומזומנה ללכת לבית הספר.
"אמא!!!" הצרחה הדהדה בכל הבית. נועם הפסיק את חגיגות השער
ורץ אל הדלת. דנה, מבטה המום וכואב, היתה מרוחה על רצפת
המסדרון ואחזה בראשה, כשלידה עדיין מקפץ הכדור. "אמא, נועם
בעט עלי את הכדור!" "לא התכוונתי," אמר נועם וניסה לכבוש
את צחוקו. "אמא, הוא צוחק עלי," התלוננה דנה, מביטה
בנועם בזעם. "אולי מספיק עם הכדור, כבר שברת חצי בית,"
נשמע קולה הכעוס של אלונה, אמם של נועם ודנה, שתמיד היתה
לחוצה בבוקר. "זה לא אני, אמא," צעק נועם. "שקרן," הטיחה
בו אחותו. "יש לך מזל שבעטתי חלש," חייך נועם ואסף את
הכדור בדרך אל האמבטיה. דנה קמה בהפגנתיות ומלמלה: "אני
שונאת כדורגל, סתם חבורה של בנים שרצים אחרי כדור. איזה
שעמום." רק לפני שבוע החל נועם את לימודיו בחטיבת הביניים.