סודות הכדורגל של נועם | 8

"מצחיק מאוד," התעצבן אורן. "אנחנו כבר בחטיבה, אתה יודע, זה
לא היסודי. עכשיו זה רציני." נועם עלה על אופניו ונתן
באורן מבט מחויך. "תגיד תודה שלפחות אתה ואני נשארנו יחד
באותה הכיתה. ככה אתה לא מאחר לבד," ניסה לנחם אותו.
"צודק," ענה אורן ועלה גם הוא על אופניו. "מה קרה? עוד פעם
שיחקת בפלייסטיישן עד מאוחר?" "אחי, שיחקתי עם ברצלונה ולא
הפסקתי עד שזכיתי בגביע האלופות," התגאה נועם. "באמת?! ברמה
הכי קשה?" התלהב אורן. "ברור. טוב, בוא ניסע. עשרה
לשמונה!" נועם ואורן יצאו לדרך, וכמו במרוץ מכוניות החלו לדהור
בין השלוליות במהירות מסחררת. נועם דיווש בכוח ושערו
החום, הגולש, התבדר ברוח. אורן, מאחוריו, השתדל לעמוד בקצב.
עוד שבע דקות יישמע הצלצול. היה משהו מרגש במרדף אחרי
הזמן. "אורן, אין ברירה, חייבים לנסוע דרך הקיצור... אורן?"
נועם הסתובב וראה שאורן אפילו לא קרוב. הוא דיווש לאִטו,
פניו אדומות ושטופות זיעה. "אתה חייב להפסיק עם
הסופגניות, אתה בקושי זז," צעק לו נועם מרחוק. אורן, שאהבתו
הגדולה היתה אוכל, שקל פי שניים ממה שהיה אמור לשקול. זו גם
היתה הסיבה שבקבוצת הקט־רגל של המתנ"ס השכונתי קראו לו
אורן השמן ובחרו בו כל הזמן להיות שוער. רק תעמוד, זה
מספיק, אמרו לו, אתה כבר חוסם את כל השער. "תיזהר!" צעק
אורן לנועם. נועם החזיר את מבטו והצליח להתחמק ברגע
האחרון מהתנגשות חזיתית בחתול רחוב ג'ינג'י, שקפא על מקומו