הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון | 38

בעצם זה לא היה רק מזל, אלא הכריזמה של שיינרמן, שגרמה
לבוגין לסכן את חייו למענו כפי שמתאר בוגין בעצמו: "כוחותינו
לא עמדו לנו כדי להתקדם בהליכה שפופה, ובלית ברירה
הזדקפנו, וצעדנו גלויים לעיני הכפריים הפלסטינים החמושים.
בעודנו מתקדמים בהליכה זקופה ראינו מסביבנו, קרוב מאוד
אלינו, את הערבים יורים בפצועים שלנו. הם הבחינו בנו, אבל
למזלנו הם היו עסוקים מדי בלבזוז את הגופות, ולא טרחו להרים
את הרובה ולקטול את שני המסכנים שדידו מולם, מלאים בדם.
הם היו כל‑כך עסוקים בלהתחרות האחד בשני בביזת שעונים
וארנקים, שפשוט לא התייחסו אלינו. אני זוכר עד היום את דמותו
של אחד מהם, ערבי עם זקן, כפרי. עשרות מהם היו מפוזרים
בשדה, סביבנו, ממש מרחק נגיעה. הם אפילו לא היו צריכים לרוץ
כדי להשיג אותנו. רק היו צריכים להרים את הרובה לגובה
הכתף, ולירות. כך צעדנו אריק ואני בשדה, מוקפים בערבים, עד
שאט‑אט התרחקנו מהם. המזל שלנו היה שאריק הכיר את השטח,
והיתה לו גם משקפת, שבעזרתה הוא כיוון אותנו לנקודת איסוף
הפצועים. "שעות המשכנו לצעוד כך, בקצב איטי להחריד, תשושים
וכואבים. השדות מסביבנו בערו כתוצאה מנפילת פגזים, מה שאילץ
אותנו לעיתים קרובות לטפס על טרסות, כדי לעקוף את השריפות.
אריק, שהיה פצוע בבטן, התקשה מאוד לטפס על הסלעים. בכל פעם
שהיה צריך לטפס על טרסה, הוא נשען על הכתפיים שלי, ואני
עזרתי לו להעפיל. כל הזמן הזה כמעט שלא שוחחנו בינינו, כי