הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון | 37

השדה, לבדי, ופתאום אני שומע אנחות מבין השיבולים. התקרבתי
לכיוון האנחות, והבחנתי לתדהמתי באריק שוכב על הגב, עיניו
בהו כלפי מעלה, כולו מלא דם, נאנק מכאבים. נעצרתי על ידו.
ברגע שראיתי אותו פצוע, שטוף דם, באורח פלא גופי נטען
בכוחות מחדש. הפחד, הכאבים, הרעב - הכול נעלם. ניסיתי לעזור
לו לקום, אבל אריק סינן: `תברח, תימלט, תציל את עצמך`.
הוא לא נתן לי לגעת בו, וכל הזמן אמר: `תברח, תציל את
עצמך`. אבל אני התעקשתי. לא שמעתי בקולו. למרות שהוא לא נתן
לי לגעת בו, בגלל הכאבים הנוראיים שהוא סבל מהם, ניסיתי
לעזור לו להתרומם ולקום - בדיוק כפי שהסגן של אריק, רמי,
תמך בי כמה שעות לפני כן עד שקליע ירדני פגע בו והרגו.
יחד, בכוחות משותפים, התחלנו להתקדם". באותם רגעים הרי
גורל לא ידע יעקב בוגין, כי דקות ספורות לפניו נתקל לוחם
אחר מהמחלקה באריק הפצוע שוכב באותה תנוחה, שבה מצא אותו
בוגין. הלוחם, תושב אחד מיישובי השרון שהכיר את אריק מילדות,
רכן מעל מפקדו‑חברו הפצוע ונעץ בו מבט ממושך. אריק סיפר,
שנים מאוחר יותר, שהחבר נעצר לידו, ראה שהוא פצוע בבטן,
הסתכל בו שניות אחדות והמשיך הלאה. אחרי כמה דקות החבר
כנראה התחרט, חזר אחורה, שוב הסתכל באריק, כאילו הוא נפרד
ממנו בפעם האחרונה ונעלם סופית. בדיעבד אריק סיפר שהוא
בכלל לא כעס עליו, כי החבר בסך‑הכול רצה להציל את עצמו.
למזלו של שיינרמן‑שרון, יעקב בוגין החליט לנהוג אחרת. ואולי