הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון | 36

הבעיה היתה להגיע לשדה התבואה, כי 300 המטרים שהובילו אליו
היו לגמרי חשופים. אנשי המחלקה החלו להסתנן, אחד אחרי
השני, לעבר שדה התבואה. רבים נפגעו בדרך, ונפלו. תוך כדי
הריצה הזאת, ביציאה מהוואדי, אריק נפגע מקליע שחדר לבטנו.
ידעתי, שאם אני נשאר לשכב בוואדי, אני גמור. הערבים נהגו
לרצוח את כל הפצועים ולבזוז אותם. גררתי את עצמי בקושי,
סנטימטר אחרי סנטימטר, ואיכשהו הצלחתי להגיע לשדה התבואה. היה
לי מזל גדול. "מייד כשהגעתי לשדה, התכופפתי והתקדמתי
בחצי‑זחילה וחצי‑הליכה‑שפופה, בין הגבעולים הגבוהים של החיטה.
פתאום נתקלתי ברובה טומיגן זרוק על הקרקע. מייד זיהיתי את
הנשק הזה, כי רק לאריק היה טומיגן במחלקה שלנו, זה היה נשק
יקר ערך שהיה ברשותם של בודדים. לקחתי את הטומיגן וחשבתי
לעצמי: `אני רק אחזיר אותו לאריק, ואקנה את עולמי`. זה אולי
נשמע קצת מוזר, אבל באותן דקות זה מה שחלף לי בראש, כל
הזמן חשבתי מה תהיה התגובה של אריק כשאחזיר לו את הנשק.
ממש חיכיתי לרגע הזה. למרות שלא נותרה בי טיפת כוח,
והכאבים הרגו אותי, ניסיתי לסחוב את הנשק של אריק איתי כמה
מטרים עד שכוחותי אזלו, ובצער וכאב השארתי את הטומיגן בשדה.
מימיני ומשמאלי, במרחק של כמה עשרות מטרים, שמעתי את
קולותיהם של הערבים צוהלים תוך כדי בזיזת הגופות. לא יכולתי
להרים את הראש מעל לשיבולים, כי הם היו רואים אותי, אבל
שמעתי אותם יורים בפצועים וצוחקים. "המשכתי לזחול בתוך