הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון | 35

בנוסף לכל צרותינו, ככל שהתקרבו שעות הצהריים, קרני השמש
היכו בנו ללא רחם, ובחוץ שרר שרב נוראי. לא אכלנו מאתמול
בלילה והמים במימיות אזלו. נחילים של ברחשים עטו עלינו,
בייחוד על הפצועים שדם רב ניגר על בגדיהם. "בסביבות אחת
וחצי בצהריים פתאום השתררה דומיה. הירי נפסק משני הצדדים.
היינו משוכנעים שהגיעה איזושהי תגבורת של צה"ל ואני זוכר
שאריק נתן הוראה להתכונן להסתער לכיוון המנזר, כדי לחדש את
ההתקפה, ברגע שתגיע התגבורת. אבל השקט הבלתי צפוי הזה נמשך רק
כמה דקות. פתאום הבחין אריק, לתדהמתו הרבה, כי באותו מקום
שבו שכבה יתר הפלוגה שלנו במעלה הגבעה והשיבה אש לכיוון
הערבים - התמקם כעת כוח של הלגיון הירדני. אריק הבין מייד,
שהכוח שחיפה עלינו משם, ומנע מהאויב לרדת לוואדי ולשחוט
אותנו חיים - נסוג, והשאיר אותנו לבד. זו היתה הסיבה
לדומיה. החבר`ה שלנו נסוגו ונטשו אותנו חסרי אונים בשדה
הקרב. "מקץ כמה דקות, מצאנו את עצמנו מוקפים מכל הכיוונים
בכוח גדול של ערבים, חיילי הלגיון הירדני ואנשי כנופיות
הכפריים הפלסטינים, שהתקרבו אלינו מלמעלה מכל הכיוונים בלי
שום הפרעה. אנחנו אומנם ניסינו לירות עליהם, אבל זה היה
משול לטיפה בים. הם היו כבר מאוד קרובים אלינו, מרחק של
כמה מאות מטרים בלבד, כשאריק שאג: `לברוח מהוואדי!`
"במרחק של 300 מטרים מהוואדי, השתרע שדה תבואה. המטרה שלנו
היתה לרוץ אליו כל עוד נפשנו בנו, ולהסתתר בין השיבולים.