הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון | 34

הריצה החזקתי את היד על הלסת, כדי שהתחבושת לא תיפול. כדור
נוסף פגע בי בכתף, נכנס מקדימה ויצא מאחור. גם את צווארי
שיפשף קליע, והותיר עור חרוך. אריק, שהסתתר למטה בוואדי, כל
הזמן עודד אותי להמשיך. `תרוץ`, הוא צעק לעברי, `אל תפסיק
לרוץ`. "איכשהו הצלחתי להגיע לוואדי, ושם גיליתי שיש עוד
נפגעים. ממקום משכבי לצד יתר הפצועים, ראיתי את אריק מנהל את
הקרב. מכשיר הקשר שלו נפגע והתקלקל, ולא היה לו שום קשר עם
הפלוגה, כך שהוא נאלץ לנהל את הקרב בעצמו. היינו מנותקים
לגמרי. הערבים ירו עלינו מהמנזר ומהגבעות שמסביב, ממש צלפו
לנו לתוך הראש, ומדי פעם עוד אחד מאיתנו נפגע. נצמדנו
לדפנות של הוואדי, ממש נאחזנו בציפורניים כדי למצוא מחסה בין
ענפי השיחים וכרמי הענבים מסביב. כך זה נמשך מספר שעות.
התנחמנו לפחות בעובדה, שהירדנים לא יכלו לרדת אל הוואדי, כי
יתר הפלוגה שלנו שתפסה מחסה בראש הגבעה - השיבה לעברם
אש. "השעות נקפו, וככל שנמשך הזמן התדרדר המצב, לא
יכולנו להרים את הראש. לקראת שעות הבוקר המאוחרות נותרו
במחלקה שלנו רק ארבעה לוחמים בריאים, אריק היה אחד מהם. כל
היתר נפגעו. בשלב מסוים החלו נסיונות מצידם של הערבים
להסתנן אל הוואדי דרך כרם הענבים. אריק הציב תצפיתן, שזיהה
כל תנועה מכיוון זה, ובכל פעם שניסו להסתנן היינו פותחים
באש. לא ראינו שום סיכוי להיחלץ משם לאור יום, כי היינו
מוקפים. הסיכוי היחיד היה לחכות ללילה, ולחמוק בחסות החשכה.